היד שלי קפאה על הידית של הארונית. מספר שמונה־עשרה, בדיוק כמו הבוקר. תמיד השארתי שם נעליים רזרביות וקלסר תווים מרופט, לא נרתיק קטיפה בצבע תכלת עמוק עם תווית קטנה באותיות זהב: "טל".
פתחתי את הרוכסן. שום טעות — כינור בגוון ענבר שכב על מצע של קטיפה לבנה, ולצדו קשת חדשה, מיתרים בתוך נייר משי וריח של שמן לימונים. האצבעות שלי רעדו כששלפתי פתק שנח בין המיתרים. "המקום שלך על הבמה — הרווחת אותו. אל תוותרי עליו רק כי מישהי לא הצליחה לראות את הערך שלך." עוד לא ידעתי שבערב אעלה על אותה במה, ושהקשת של הכינור החדש תשרטט צליל שכמוהו לא הפקתי מימי.
הבטתי ימינה ושמאלה. המסדרון היה ריק, אבל מאחורי הדלת למשרד שמעתי צעדים. לא הבנתי כלום. רק ארבע שעות קודם ישבתי על המדרכה הקרה ליד מחסן התחזוקה, בידיים שרוטות מברזנט, והסתכלתי על מה שנשאר מהכינור היחיד שהיה לי.
—
בואו נחזור להתחלה. שישי בצהריים, חמישה ימים אחרי חנוכה. באקדמיה למוזיקה בחיפה הרצפות עדיין הבריקו משאריות של שעווה שהביאו לקראת הקונצרט. הייתי בת שבע־עשרה, תלמידת מלגה עם ג'ינס משופשף משוק יד שנייה ברחוב חנקין, ועם אבא אחד שעבד כפועל נמל בלילות ועשה הסעות כסיוע בבוקר. גרנו בקרית־חיים, דירה בלי הסקה מרכזית; בחורף התאמנתי עם כפפות צמר שחתכתי מהן את קצות האצבעות.
הכינור שלי לא עלה יותר מכמה מאות שקלים — אבל אבא הקדיש לו כמעט שנה. הוא מצא לוח מייפל ממוחזר אצל נגר זקן בוואדי ניסנאס, והשניים בנו לי אותו ביד, ערב אחרי ערב, כשהרדיו פתוח על רשת ג'. כל פגם זעיר בלכה נגע בי יותר מכל כלי מושלם: זו הייתה אהבה שגולפה בעץ.
באותו בוקר הגעתי ב־6:30 לעזור לעובד המטבח לפרוס ירקות — זה היה חלק מההסדר של המלגה. אחרי שאספתי את תיק התווים, חיכיתי ליד דלת הסחורה האחורית, היכן שהיו זורקים קרטונים וענפים יבשים לחבית מתכת גדולה. קראו לה "המחמם" — עובדי התחזוקה היו מבעירים בה גזם כדי לחמם ידיים בהפסקות.
אדר כץ, התלמידה העשירה שלקחתי ממנה את תפקיד הסולו בהרכב החורף, נעצרה מולי. מאחוריה עמדו שני הצללים הקבועים שלה, שני ועדי, שתיהן עטופות במעילי צמר איטלקי. אדר הצביעה על הכינור שהחזקתי מחוץ לנרתיק. "זה מה שהבאתם לנגן הערב? עבודת יד של נגר?" היא צחקקה. "מי ייתן במה לכלי כזה?"
לא הספקתי לענות. היא חטפה ממני את הכינור, עשתה סיבוב קטן על העקב, והעיפה אותו לכיוון החבית. הצעקה שלי, "לא, די, תפסיקי," אבדה ברעש הפצפוץ. הלכה תפסה ראשונה, הגשר התעקם תוך שניות. זינקתי קדימה, אבל המאבטח שעמד בפתח תפס אותי בכתפיים ומשך אחורה בזמן שמישהו אחר רוקן מטף כיבוי ישר לתוך החבית. כשהוציאו את מה שנשאר, היתדות היו מפוחמות, המיתרים נמסו, והעץ שאבא שייף לבדו נראה כמו פחם.
התיישבתי על אבני השפה, הברכיים רועדות, הידיים מלוכלכות בפיח. אף דמעה לא ירדה — אולי כי הגוף סירב להאמין. מאחורי שמעתי את הנערות ממהרות פנימה, צחוק עצבני דבוק להן לגרון. הן לא הבינו שמעל דלת המחסן הותקנה לפני שבועיים מצלמת אבטחה חדשה, עם חיישן תנועה ואודיו. היא קלטה הכול.
—
את הצילומים ראה מנהל האקדמיה, מיכה שאול, בערך שעה לפני הקונצרט. הוא ישב בחדרו, דפדף במסך, ועצר בדיוק בתמונה שבה אדר לופתת את הכינור. הוא שמע אותה צוחקת, שמע את התחנונים שלי, וראה אותי מתיישבת על הרצפה.
עוד לא ידעתי מזה כלום. תכננתי פשוט לרוקן את הארונית, להניח את קלסר התווים בחדר ההרכבים, ולברוח לפני שמישהו ישאל שאלות. יותר מכל פחדתי להתקשר לאבא, שעבד חודשים עם הידיים כדי לתת לי צליל משלי.
באותה שעה ממש, אביה של אדר נכנס למשרד של מיכה. בידו מעטפה לבנה ובתוכה צ'ק שמן — שמונים אלף שקל, כך נודע לי אחר כך. "תקנה לילדה כינור חדש," אמר, "אני מכסה הכול, ואפשר לשכוח מהעניין." הוא הזכיר את התרומות שהמשפחה העבירה לאקדמיה, רמז על קבלות עתידיות, אפילו חייך.
מיכה לא הרים את הקול. הוא הניח את הטאבלט על השולחן, סובב אותו לכיוון האיש, ונתן להקלטה לרוץ. שלוש הדקות האלה הספיקו. כשהמסך התכהה, הוא שאל את אדר, שכבר הזמינו אותה פנימה: "את יודעת מי בנה את הכינור? והידעת שהחבית הזאת לא מיועדת למשחקים?"
"זאת הייתה בדיחה," היא מלמלה.
"בדיחה נגמרת ברגע שהצד השני מבקש שתעצרי." הוא דחף את הצ'ק בחזרה לעבר אביה. "האקדמיה לא גובה כסף כדי למחוק אחריות."
עוד באותו מעמד הוא הודיע: שלוש הבנות מורחקות מהקונצרט, ועד לסיום תוכנית תיקון ומשמעות הן לא חוזרות להרכב. התרומות המשפחתיות לא ישנו דבר.
—
אני לא ידעתי דבר מכל זה כשגררתי את הרגליים במסדרון המואר. בתיק עוד היה הנרתיק הריק, עם ריח של עשן קר. עצרתי ליד תא שמונה־עשרה, מכניסה מפתח, מתכננת לקחת את הנעליים הרזרביות ולצאת לתמיד. ואז היד שלי נתקלה במשהו שלא הכרתי.
בהיתי בנרתיק הכחול אולי רבע דקה, בטוחה שפתחתי תא לא נכון. בדיוק כשסגרתי אותו בחזרה, נשמע קול מאחורי: "זה התא שלך, טל. הכינור הזה עכשיו שלך."
מיכה עמד שם, מחזיק ספל קפה חד־פעמי, המבט שלו יציב. "ראיתי הכול במצלמה. הכינור הזה — מהקרן שהקמתי. לא מכספי תורמים, לא מתקציב משרד. כסף שהצלחתי לחסוך מעבודה של עשרות שנים."
"אני לא יכולה לקחת," גמגמתי. "הוא… יקר. זה יותר מדי."
הוא משך כיסא מתקפל והתיישב מולי בדיוק בשורה של לוקרים. "את חושבת שלא שמתי לב? ב־6:30 את מגיעה כשהמטבח עוד חשוך. אח שלך הקטן אוכל פיתות שאת לוקחת משאריות חדר האוכל. בחורף שעבר נשארת באולם החזרות עד מאוחר כדי ללמוד בבגדים חמים, בזמן שבחוץ חיכית לאוטובוס בקור של שמונה מעלות."
בלעתי רוק. הבטתי ברצפה.
"מעולם לא עזרתי לך בפומבי," הוסיף. "פחדתי להביך. אבל כשראיתי את ההקלטה, לא יכולתי לשתוק יותר."
"למה אכפת לך?" שאלתי, והקול שלי נסדק. "מה אתי?"
הוא הרכין מעט את ראשו, שפתיו נשארו קפוצות, רק תזוזה קלה בימין — לא ממש חיוך, יותר סדק במסיכה. "כי גם אני הגעתי לכאן פעם ממשפחה שלא היה לה מה לאכול. השאילו לי כינור לאודישן הכי חשוב בקריירה — ותלמידים החביאו אותו יום מראש. לא ניגנתי. אבל את המלגה שהציעו לי קיבלתי בלי אודישן: מישהו ראה פוטנציאל גם בלי הצלילים. טסתי לפריז, קניתי שם כינור ממוזיקאי איטלקי, וניגנתי עשרים שנה. כשהפכתי לאיש חינוך, מכרתי אותו — והכסף הפך לקרן חשאית." הוא עצר. "בהקלטה ראיתי את עצמי. את הראשונה שתהנה מהקרן."
—
בערב עליתי לבמה. באולם ישב אבא בשורה האחרונה, לובש מקטורן העבודה שממנו לא הספיק להתחלף. הנחתי את הקשת על מיתר סול, והכינור החדש פלט צליל עמוק ועגול, חם כמו אח בחדר קר. דקה אחרי ההתחלה שכחתי את הקהל. ניגנתי לאבא, ניגנתי לכינור שהוא בנה בשבילי, וניגנתי לכל תלמיד שחשב פעם שהמצב הכלכלי עושה אותו פחות ראוי לחלום.
בהפסקה שמעתי לחישה מרה מעבר לקיר הזכוכית של הלובי – "הענייה הזאת, עם הכינור של המנהל" – והאצבעות שלי התהדקו על הקשת. ועדיין, כשחזרתי לסולו השני, הרעש הזה התפוגג.
בסוף הקונצרט, כשעוד מחיאות הכפיים הדהדו באולם, מיכה ניגש אל אבא והושיט לו מעטפה חומה. בפנים — מסמכי מלגה קבועה: שכר לימוד, סלי מזון, כרטיס חופשי־חודשי, מימון לטיסות לאודישנים בקונסרבטוריון. "אין פה תורם עשיר," אמר מיכה, "אלא קרן של מוזיקאי אחד שמכר כינור כדי שאחרים יוכלו לנגן."
אבא לחץ את ידו, ובפעם הראשונה מזה שנים ראיתי את הכתפיים שלו יורדות.
—
חודשים אחר כך, אדר סיימה את תוכנית התיקון. באחד מימי רביעי, היא הופיעה ליד הארונית שלי, בידיה קופסת עץ פשוטה. "זאת לא התנצלות," אמרה בפירוש. "זה… החזר חלקי."
פתחתי. בתוך הקופסה, על מצע של צמר גפן, נחו ארבע יתדות הכוונון של הכינור שאבא בנה. היא שייפה אותן מחדש, מרחה שמן, והבריקה עד שהחזירו אור. "עשיתי את זה בסדנת נגרות," מלמלה, "לקח לי שבועות. לא הייתי מסוגלת לזרוק."
לקחתי את הקופסה, סגרתי את המכסה. לא התחבקנו. אדר מעולם לא הפכה לחברה, אבל גם לא פגעה שוב. היתדות המושחרות סיפרו בשתיקה על אש ועל נגרות ידנית, וזה היה יותר ממה שציפיתי.
—
היום, כשאני מכווננת את הכינור, הקופסה מונחת על אדן החלון בחדר שלי. מבעד לחלון רואים את מורדות הכרמל ואת הפס הכחול של הים. בפנים, ארבע יתדות כהות בקצה, מחורצות בדיוק כמו שצריך. בערבים שהגשם דופק על הפח של התריס, אני מניחה את המפתח בזהירות על אחת היתדות, מסובבת רבע סיבוב, ומקשיבה.
