האישה עם המטרייה הכחולה
זה קרה לפני תשע שנים, אבל אני זוכרת כל פרט כאילו זה היה אתמול. אני עובדת במרפאת שיניים בקומה השנייה של בניין משרדים ישן בפתח תקווה, בפינת רחוב רוטשילד וסמילנסקי. יש לי שם חדר קטן ממול לדלפק הקבלה, ואני שומעת הכול — כל מי שנכנס, כל מי שיוצא, כל טלפון שמתקבל.
היא הגיעה ביום שלישי בבוקר, באמצע נובמבר. גשם דק ירד כל הלילה, ובכניסה לבניין עמדה שלולית גדולה שלא הצליחו לשאוב. אני זוכרת שהיא נכנסה עם מטרייה קרועה בצבע כחול דהוי, כזאת שמוכרים בתחנה המרכזית בשבעה שקלים, והשאירה אותה בכניסה ליד הדלת. מנערת את הטיפות מהמעיל, והמים מתיזים על הרצפה.
היא הייתה אישה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, נמוכה, עם שיער כהה אסוף מאחור בקליפס פשוט. טבעת נישואין לא הייתה על האצבע, אבל אני לא יודעת אם זה אומר משהו. היא נראתה עייפה, אבל לא עייפות של לילה אחד בלי שינה — עייפות של שנים. כזאת שרואים על הפנים של מי שמטפל בהורה חולה לבד, או מי שעובד כפול במשמרות במפעל.
היא ניגשה לדלפק וביקשה לדבר עם ד"ר אביטל. בלי לחשוב פעמיים. ישר, כאילו היא יודעת בדיוק מה היא רוצה.
— יש לך תור? — שאלה המזכירה, נועה, בלי להרים את העיניים מהמחשב. נועה תמיד הייתה ככה — יעילה, אבל קרה. סוג של אישה ששוקלת כל מילה לפני שהיא מוציאה אותה, וכל פעם שהטלפון מצלצל היא מסמנת משהו בעט על פתק צהוב.
— אין לי תור. אבל אני חייבת לדבר איתה. זה דחוף.
— ד"ר אביטל בניתוח עכשיו. היא תהיה פנויה רק בעוד שעה וחצי.
האישה הסתובבה, הביטה בכיסאות הריקים בחדר ההמתנה, ואז התיישבה ליד החלון. היא לא הוציאה טלפון. לא קראה עיתון. פשוט ישבה שם, עם התיק על הברכיים, ונעצה מבט בדלת של חדר הטיפולים.
עברו אולי עשרים דקות. הטלפון במרפאה צלצל — מישהו ביטל תור למחר. נועה רשמה משהו, ואז קמה ללכת לשירותים. ברגע שהיא נעלמה במסדרון, האישה קמה ממקומה והתקרבה אליי. אני זוכרת שנבהלתי קצת, כי היא נעמדה קרוב מדי, ושמתי לב שיש לה ציפורן שבורה באצבע המורה, ושמעל שפתה השמאלית יש צלקת קטנה, דקיקה, כמו מזכרת מאקנה ישן.
— את שומעת הכול כאן, נכון? — שאלה בלחישה.
— תלוי מה, — עניתי, כי באמת לא ידעתי לאן זה הולך.
— תגידי לי, ד"ר אביטל — היא אישה טובה?
השאלה תפסה אותי לא מוכנה. שאלות כאלה לא שואלים במסדרון, באמצע יום עבודה, עם מטרייה רטובה בכניסה.
— היא רופאה טובה, — עניתי בזהירות.
— זאת לא השאלה, — אמרה. — אני יודעת שהיא רופאה טובה. אני שואלת אם היא בן אדם טוב. אם אפשר לסמוך עליה. אם היא לא תדרוס אותי.
פה כבר לא ידעתי מה לומר. נועה חזרה בדיוק אז, והאישה מיהרה להתיישב בחזרה. נועה נתנה בה מבט, כזה שבודק אם היא עשתה משהו שהיא לא הייתה אמורה, אבל לא אמרה כלום.
כשד"ר אביטל סיימה את הניתוח, היא יצאה לחדר ההמתנה עם המסכה עדיין תלויה על צווארה. היא לא הכירה את האישה — ראיתי את המבט שלה. אבל האישה קמה מיד וניגשה אליה.
— אני צריכה שתסתכלי על הפה שלי, — אמרה. — אבל לפני זה, אני צריכה שתדעי משהו. אין לי כסף לשלם עכשיו. בעלי עזב אותי עם חוב של מאה ושבעים אלף שקל שלקח בשמי. אני עובדת בשלוש עבודות. הבת שלי מתחתנת בעוד חודשיים. אין לי שיניים קדמיות שאני יכולה לחייך איתן, ואני לא ישנה כבר שבוע מרוב בושה. תעזרי לי.
כל חדר ההמתנה שמע. אני שמעתי. נועה שמעה. אפילו השליח מהמאפייה שנכנס בדיוק אז עם קופסת עוגיות שמע.
ד"ר אביטל הביטה בה כמה שניות. ואז היא לא שאלה שאלות. היא פשוט אמרה:
— בואי.
מה שקרה בחדר הטיפולים לא ראיתי, אבל שמעתי דרך הקירות הדקים. רעש של מקדחה. רעש של שאיבה. קול של ד"ר אביטל מסבירה משהו בקול שקט. ואחרי כשעה, הדלת נפתחה.
האישה יצאה ראשונה. היא ניגשה למראה הקטנה שתלויה ליד דלת הכניסה של המרפאה, והביטה בה. באותו רגע, בשבילי, הכול נעצר. לרגע היא נעמדה ככה — יד אחת על הפה, והדמעות יורדות לה. לא בכי. דמעות. כאלה שלא שואלות רשות.
ד"ר אביטל יצאה אחריה, ולא אמרה מילה על כסף. לא הוציאה חשבונית. רק הניחה יד על כתפה של האישה ואמרה:
— את תשלמי כשאני אגיד לך. עכשיו זה לא הזמן לדבר על זה.
האישה הנידה בראש. ואז עשתה דבר מוזר: היא פתחה את התיק, הוציאה מעטפה קטנה, והניחה אותה על השולחן של נועה.
— מה זה? — שאלה נועה.
— רשימה של כל מי שמגיע לי ממנו כסף, — אמרה האישה. — וכל מי שאני חייבת לו. אני יודעת בדיוק. עד האגורה האחרונה.
וזה הכול. היא לקחה את המטרייה הכחולה שלה, שנטפה על הרצפה, ויצאה אל הגשם.
אבל הסיפור לא נגמר שם.
שלושה שבועות אחרי זה, ד"ר אביטל קראה לי. זה היה אחרי הסגירה, כשהיא כבר ערכה את השולחן שלה ואני כיביתי את המחשב. היא הושיטה לי מעטפה.
— את יודעת איפה גרה האישה הזאת? — שאלה.
לא ידעתי. אבל נועה ידעה, כי היא רשמה את הכתובת כשהאישה מילאה טופס חדש — רחוב שפירא בשכונת נחלת בנימין, איפשהו ליד השוק.
— תגיעי אליה, — אמרה ד"ר אביטל. — תני לה את זה. רק אל תגידי לנועה.
במעטפה היו שטרות מקופלים. ספרתי אותם באוטובוס — חמשת אלפים שקל בדיוק, לא פחות ולא יותר. סכום שנועד לכיסוי הראשוני של הטיפול הדחוף, לא לכל החוב. ובפתק קטן כתוב בכתב יד אחד:
"זה בשביל ההתחלה. את שאר הטיפול נסגור אחר כך, בלי לחץ. תשלמי לי כשהבת שלך תעמוד מתחת לחופה. עד אז, תצחקי."
הלכתי לכתובת ההיא באותו ערב. רחוב שפירא, בניין ישן עם תריסי ברזל צבועים ירוק דהוי, וכלב קטן ונבחן קשור ליד הדלת של השכנים מהקומה הראשונה. היא פתחה לי עם מגבת ביד ועם הבעה שלא הסתירה כלום. הבטתי בה, ומשום מה הידיים שלי לחצו את המעטפה חזק מדי לפני שהצלחתי להושיט אותה.
— את מהמרפאה, — אמרה. — מה קרה?
הושטתי לה את המעטפה בלי לומר מילה. היא פתחה אותה, קראה, והסתובבה לכיוון הקיר. אני לא יודעת אם בכתה או צחקה. כנראה גם וגם.
אחר כך היא הזמינה אותי להיכנס. לא יכולתי לסרב. בדירה היה ריח של חומרי ניקוי ושל משהו שבושל לארוחת ערב. על הקיר במטבח הייתה תלויה רשימה, מסודרת בטורים, בכתב יד קטן ולחוץ. ליד כל שם — סכום, ותאריך.
— את יודעת מה זה? — שאלה.
לא עניתי.
— זה מה שהוא לקח ממני, — אמרה. — וזה מה שהוא חשב שאני לא יודעת. אבל אני יודעת הכול. כל שקל. כל טופס שהוא חתם. כל טעות שהוא עשה. מאה שבעים אלף שקל, פרוס על שנתיים של הלוואות שהוא הוציא על השם שלי בלי שידעתי.
היא שתקה רגע. ואז הושיטה לי כוס מים, ולקחה לעצמה מהברז.
— תודה שבאת, — אמרה. — תגידי לד"ר אביטל שאני אזכור את זה כל חיי.
עברו חודשיים. הבת שלה התחתנה באולם קטן בפתח תקווה, עם שישים מוזמנים ומסיבה קצרה. אני יודעת כי ד"ר אביטל קיבלה הזמנה, והיא לקחה אותי איתה. ואני זוכרת שנכנסנו, והאישה עמדה בכניסה וקיבלה את כולם עם שיניים חדשות, תותבות וזמניות, אבל כאלה שגרמו לה לחייך כמו שהיא לא חייכה שנים. זה היה מצחיק, כי האנשים שהכירו אותה אמרו שהיא נראית אחרת, ולא ידעו אם זה השיניים או משהו אחר.
ושלושה ימים אחרי החתונה, היא הגיעה למרפאה. בלי תור. עם שמלת חתונה מקופלת בשקית ניילון מהמכבסה.
— אני רוצה לשלם, — אמרה. — תגידי לה שאני רוצה לשלם עכשיו את כל הטיפול, לא רק את מה שהיא ביקשה.
— כמה עולה הטיפול המלא? — שאלה נועה, ובדקה בתיק הרפואי.
— שמונה עשר אלף, ארבע מאות שישים ושתיים שקל, — אמרה האישה. — זה מה שרשום בתיק, פחות חמשת האלפים שכבר קיבלנו. אבל אני לא משלמת בכסף.
פה נועה כבר עיקמה את המצח.
— אני עובדת בשוק, — אמרה האישה. — אני מבינה בבדים. את הדודאים שלי, אני לא מוכרת. אותם אני שותלת.
היא הוציאה מהתיק צרור קטן של פרחים, קשור בחוט שזור.
— תעבירי לה את זה. ותגידי לה שעכשיו אני מתחילה להחזיר את היתרה. לא בכסף. בעבודה.
ד"ר אביטל קיבלה את הפרחים, והחזירה לה חיבוק שלא ראיתי אותה נותנת לאף אחד מעולם. באותו רגע נולד ביניהן הסכם בלי מילים: האישה תגיע למרפאה מדי שישי, לפני הצהריים, ותנקה את חדרי הטיפולים, עד שהיתרה תיסגר. אף אחד לא כתב את זה על נייר. אף אחד לא רשם את זה בספר.
אני יודעת את זה כי בשמונה השנים שעברו מאז, כל יום שישי, בין שתים עשרה לאחת, היא יושבת לידי בהפסקת הצהריים. אנחנו שותות קפה נמס מכוסות חד-פעמיות, והיא מספרת לי על החיים. על הבת, שגרה עכשיו עם בעלה בכרמיאל. על הנכדה, שנולדה לפני שנתיים. על כך שהדירה הקטנה ברחוב שפירא כבר לא שלה — היא שכורה, והבעלים החליפו את התריסים הירוקים לתריסים כחולים חשמליים.
ולפעמים, כשאין לאף אחד כוח לדבר, היא מוציאה מהתיק פנקס קטן אחר — לא הרשימה של בעלה, אלא פנקס חדש, שבו היא רושמת כל שישי כמה שעות ניקיון היא נתנה, וכמה עוד נשאר מהיתרה של שמונה עשר אלף ארבע מאות שישים ושתיים שקל. היא מסמנת שורה אחרי שורה. וכל פעם שהיא מסמנת עוד שורה, היא לא מעירה. לא מתלוננת. היא רק נושמת קצת יותר עמוק.
בקיץ האחרון היא סימנה את השורה האחרונה בפנקס הזה. אני יודעת, כי היא הראתה לי. הסכום שנשאר ליד השם של ד"ר אביטל היה אפס. היא סגרה את הפנקס, החזירה אותו לתיק, ואמרה:
— זהו. סגרתי עם ד"ר אביטל.
לא היה בזה ניצחון גדול. היא לא קמה, לא הרימה את הקול. היא רק הניחה את היד על כריכת הפנקס עוד רגע, כאילו מלטפת אותו, ואז שתתה את שארית הקפה שלה בלגימה אחת.
ביום שישי האחרון, לפני שהיא קמה ללכת, היא השאירה לי על השולחן את כוס הקפה שלה. חצי מלאה. צוננת.
— תזרקי את זה בשבילי, — אמרה. — אני בדיוק נזכרתי שיש לי הרבה מה לעשות.
היא לקחה את התיק, בדקה שהפנקס בפנים, ויצאה מהמרפאה בלי להביט לאחור.
ואני נשארתי עם הכוס הריקה, שוטפת אותה בכיור הקטן שליד דלפק הקבלה. עדיין יושבת שם, בחדר הקטן שממול לדלפק, שומעת כל מי שנכנס וכל מי שיוצא. וכל שישי בשעה שתים עשרה אני עדיין מכינה שתי כוסות קפה, גם אם אחת מהן, מהיום, נשארת ריקה.
