הטלפון תפס את יוסי באמצע ישיבת הנהלה במשרדים של חברת ההייטק בהרצליה. על הקו הייתה נציגת הבנק, והקול שלה היה יבש כמו נייר משפטי: "אדוני, יש פיגור של ארבעה חודשים בהלוואת הרכב. החוב כולל קנסות עומד על שמונים ותשע אלף שקל. התיק עבר למחלקה המשפטית, אנחנו מתחילים בהליכי עיקול."
יוסי מעולם לא לקח הלוואת רכב. לא היה לו רכב בכלל — בהרצליה הוא התנייד עם קורקינט חשמלי ועם רכבת ישראל. הוא סיים את הישיבה איכשהו, נכנס לאפליקציית הבנק וראה את זה: שעבוד על כל החשבונות, עיקול טרי מבית ההוצאה לפועל, וחוב על ג'יפ סיני חדש מדגם שהוא אפילו לא ידע שמשווקים בארץ.
כעבור שעה הוא עמד בפתח הדירה של ההורים באשקלון. מהמטבח עלה ריח של דג מטוגן ושל ניצחון עקשן. על שולחן הסלון הייתה מונחת תעודת רישוי חדשה, ואבא שלו ישב במרפסת עם סיגריה וזרק לו במקום שלום: "אה, באת. באת לחגוג איתנו?"
אמא שלו אפילו לא הסתובבה מהכיריים. הקול שלה נשמע רגיל לגמרי, בלי שמץ של אשמה: "יוסי, רק אל תצעק. לקחנו עליך הלוואה, אתה הבן שלנו! לנו עם הפנסיות לא אישרו, ולך יש משכורת מסודרת בהייטק. מגיע לנו בגיל שלנו לנסוע ברכב נורמלי, לא להידחף באוטובוסים."
התברר שלפני שלוש שנים, כשיוסי טס לרילוקיישן ממושך בברלין, הוא השאיר לאבא שלו ייפוי כוח נוטריוני רחב כדי שיוכל לטפל במכירת הדירה של סבתא. document היה תקף לחמש שנים, ומישהו בבנק בחר להעלים עין מזה שהלווה עצמו לא נמצא בחתימה.
"אתם מבינים מה עשיתם?" יוסי שמע את הקול של עצמו נסדק. "ההחזר החודשי הזה יותר משבעת אלפים שקל! היה לי תשלום ראשון לדירה בראשון לציון, חתמתי על זכרון דברים! הכול קפוא עכשיו!"
"הדירה שלך תחכה," אבא שלו מחץ את הסיגריה במאפרה. "גידלנו אותך, האכלנו אותך, שילמנו על הלימודים. עכשיו תורך. שילמנו מאה חמישים אלף מקדמה מהחסכונות שלנו, השאר עליך. הרכב רשום על שמך, זה בעצם שלך, אתה אמור להיות מאושר."
הדודה שלו מבת ים התקשרה עוד באותו ערב. בלי מילת תמיכה, ישר לתוכחה: "יוסי, אם תעשה מזה סיפור או חס וחלילה תתלונן במשטרה, אתה לא חלק מהמשפחה. אבא שלך כל החיים נסע בגרוטאות. נו, תשלם את ההלוואה שנתיים, אתה מרוויח יפה. למה לבייש את כולם?"
יוסי ניתק. הוא לא צעק, לא איים. הוא ניתק והתחיל לפעול.
עורך הדין שלו הציע לו פתרון פשוט ואכזרי: אם הרכב רשום על שמו של יוסי ואם הוא הלווה לפי המסמכים — אז רק לו יש זכות להחליט מה לעשות עם הרכוש הזה. במוצאי שבת, כשההורים נסעו באוטובוס לשוק של באר שבע, יוסי הגיע עם גרר רשמי לשכונה. השכנה ממול, זו שתמיד מאכילה חתולים בחנייה, עמדה עם שקית במבה ביד והסתכלה איך הג'יפ החדש עולה על הפלטפורמה.
בערב הטלפון רעד ביד של יוסי. אבא שלו צרח עד שהקול שלו נשבר: "גנבת לנו את הרכב מהחנייה! אנחנו מתקשרים למשטרה עכשיו!"
"תתקשר, אבא," ענה יוסי בשקט. "הרכב שלי. ההלוואה שלי. פשוט לקחתי את מה שעליו אני משלם. מחר אני שם אותו למכירה בסוכנות יד שנייה. הכסף יכסה את כל החוב והקנסות. ואת המקדמה שלכם — מאה חמישים אלף — אני מחזיר לכם עד האגורה האחרונה אחרי העסקה."
שתיקה. אבא שלו לא ציפה לזה. כל החישוב המשפחתי נבנה על רגשות אשמה ועל הפחד להיקרא "בן לא טוב". ואז אמא שלו חטפה את הטלפון: "אתה לא הבן שלנו יותר. שלא תבוא לפה. למכור את החלום של אבא שלך? איך העזת להרים יד על המשפחה שלך?"
בן הדוד מאשדוד שלח הודעה קולית שלא היה אפשר לשמוע עד הסוף. הדודה מבת ים פרסמה פוסט. בן הדוד מאשדוד שלח הודעה קולית שלא היה אפשר לשמוע עד הסוף. הדודה מבת ים פרסמה פוסט על "הבן שהחריב את המשפחה בגלל כסף".
הרכב נמכר תוך ארבעה ימים. יוסי סגר את ההלוואה, הסיר את העיקול, שחרר את החשבונות. הדירה בראשון לציון כבר הלכה למישהו אחר — זכרון הדברים בוטל, המקדמה שלו הוקפאה חודשיים עד שהבנק אישר את השחרור. אבל את מאה חמישים אלף השקלים של ההורים הוא העביר באותו היום, בשעה אחת עשרה בערב, עם הערה: "החזר מלא".
אף אחד לא התקשר להודות לו. אח שלו חסם אותו בוואטסאפ. ההורים לא ענו לשיחות.
אתמול יוסי עמד במרפסת של הדירה השכורה שלו בהרצליה, שתה קפה קר והסתכל על הים. על השולחן הייתה מונחת קבלה מהגרר — ארבע מאות ושמונים שקל, שילם במזומן. הוא שמר אותה. לא מתוך כעס, אלא כדי לזכור כמה עולה להפסיק להיות כלי פיננסי של האנשים שאמורים לאהוב אותך.
הוא צילצל אליי באותו לילה, שאל איך אני ישנה אחרי משמרת כפולה. לא סיפרתי לו שום עצה. רק אמרתי ששמתי לו בצד מנת ג'חנון מהמשמרת הקודמת, שיבוא לקחת אם הוא רעב.
