— בוקר טוב, גריגורי, — אמר אבא בקול שקט, כמעט נעים. — ולריה, חמודה, תסבירי לי בבקשה איך בדיוק מתתי.
בצד השני השתרר דום. הצחוק נקטע כמו שנקטע חשמל. שמעתי רק את נקישת האיתות של הרכב. נק. נק. נק.
— אבא? — הקול של ולריה נסדק.
— כן, מתוקה. זה אני. יושב פה במטבח של נטע, שותה קפה שחור עם הל. אגב, הבייקון שלך היה מצוין, — הוא הסתכל עליי בזווית העין. — אז מי בדיוק שכב במיטה שלי כשגארי "מצא" אותי?
שתיקה. ארוכה. כזו ששורפת.
— אבא, אני… אנחנו… גארי התקשר ואמר ש…
— גארי אמר, — אבא חתך אותה באמצע המשפט. — גארי. החבר הכי טוב שלי מזה ארבעים ושתיים שנה. זה שניהל את בית ההלוויות בשכונה עד שסגרו אותו לפני שלוש שנים בגלל תלונות על חיובי יתר. זוכרת?
אני זוכרת. גם ולריה בוודאי זוכרת, אבל היא לא אמרה כלום.
— אבא, אני לא מבינה מה קורה פה, — ניסתה ולריה שוב, והפעם הקול שלה היה אחר. פחות בטוח. יותר כמו ילדה שנתפסה עם היד באסלה. — גארי סיפר לנו שהזמין איתך דיג אתמול בלילה, שהוא הגיע אליך הביתה בבוקר ודלת הכניסה הייתה פתוחה, והוא מצא אותך… במיטה.
אבא חייך. חיוך קר כזה שרואים פעם בעשור.
— וגריגורי, בעלך היקר, כבר ביקש מעריך רכב. לפני שהספקת לקרוא לרופא.
— זה לא… — התחיל גריגורי.
— גריגורי, תשתוק, — אמר אבא. לא בצעקה. בלחישה. וזה היה יותר מאיים.
שמעתי את גריגורי נושם בכבדות. את ולריה מגמגמת משהו על כך שהיא "רק רצתה לטפל בהכול". על כך שהם "חשבו שזה נכון". על כך שגארי "אישר הכול".
— גארי אישר, — אבא חזר על המילים לאט, כמו טועם אותן. — גארי גם סידר לכם את המסמכים? גארי גם אמר לכם להחליף מנעולים?
ואז נפל לו האסימון. ולריה לא הייתה צריכה לענות. השתיקה שלה אמרה הכול.
אבא התיישב לאט על הכיסא מולי. הוא לקח את הטלפון מהיד שלי, הניח אותו על השולחן בין כוס הקפה שלו לצלחת שנותרה מהבייקון, והתקרב אליו כמו שמתקרבים לפצצה.
— תקשיבו טוב, שניכם. אני לא יודע מי המציא את הסיפור הזה — אתה, גריגורי, או גארי, או שניכם ביחד אחרי שאכלתם שניצלים וסיכמתם לרשת אותי בלי לחכות ללוויה. אבל אני אגיד לכם מה אני יודע. גארי חייב לי כסף. תשעים אלף שקל. כבר שנתיים הוא מגלגל אותם, אני מרחם עליו כי הוא הקים את בית ההלוויות ההוא והסתבך עם ההוצאה לפועל. שלשום הוא שמע ממני שאני מתכוון לעשות סדר בחיים. לעדכן צוואה. להעביר הכול לשם של נטע.
— אבא! — צעקה ולריה. הפעם באמת צעקה. — אז זה נכון? אתה באמת מוציא אותי מהירושה?
— ולריה, — אבא עצר, נשם, והמשיך בקול שקט כמו שקט של סכין. — את לא בתור לירושה. את בתור לטעות של החיים שלך. גריגורי רימה אותך, ואת רצית לרמות אותי. תראי לאן זה הביא אותך. עכשיו תחזרי להוד השרון, תפתחי את הבית ותחכי לי. אני מגיע עוד שעתיים, ויש לנו על מה לדבר.
— אבא, תשמע, — גריגורי ניסה לקחת את השיחה שוב.
— גריגורי, — אבא אפילו לא הרים קול. — אני אתקשר לגארי עכשיו. אני אשאל אותו איך חתם על תעודת פטירה של בן אדם חי. ואז, אם יתברר שאתה ידעת, אני לא אזמין משטרה. אני אזמין עורך דין. אתה יודע כמה עולה להתגרש מבת של גבר שיודע הכול על עסקיו?
שתיקה. הפעם של גריגורי.
— אבא, אני מצטערת, — לחשה ולריה.
המילה "מצטערת" נפלה כמו אבן לבריכה. עיגולים קטנים. ולא כלום מסביב.
אבא ניתק את השיחה. הוא לא ניסה לנחם אותה. הוא גם לא הסתכל עליי מיד. הוא פשוט ישב שם, מול הטלפון, עם כוס הקפה שהתקררה, ושתה אותה עד הסוף. לאט. בנשימות איטיות.
אחר כך הוא הרים את הראש.
— נטע, — הוא אמר. — איך שהגעת אליי שלשום בלילה ואמרת שגארי מתנהג מוזר, לא האמנתי לך. אז עכשיו אני שואל שוב, ברצינות. איך ידעת?
הנחתי את הידיים על השולחן. המחשבות חזרו ליומיים האחרונים. לשיחת הטלפון ההיא. לנסיעה הארוכה. לים המערבי שראיתי מהחלון שלי ליד כביש החוף.
— כי גארי שאל אותי לפני חודשיים אם הבית שלך יישאר למשפחה או אם יש סיכוי שתמכור אותו. אמרתי לו שאתה לא מתכוון למכור. הוא צחק ואמר שכשאני לא אהיה בארץ, הכול ייראה אחרת. יום אחרי זה הוא ביקש ממך את ההלוואה ההיא. אני סידרתי יומנים. בדיוק עברו שלושים ותשעה ימים. יותר מדי צירופי מקרים.
אבא נשען לאחור. הוא הסתכל עליי הרבה זמן. בשקט. עם הבעה שלא ידעתי אם היא גאווה או דאגה.
— יש לך ראש של הבת שלי.
קמתי לפנות את הכוסות. שמש קטנה של חורף נכנסה דרך החלון והאירה את השיש. פתאום הכול נראה רגיל. שקט. כמעט מוזר איך החיים חוזרים מהר לצורתם.
רק דבר אחד נשאר לא פתור.
— אבא, — אמרתי כשהנחתי את הכוסות בכיור. — גארי באמת הלך אליך הביתה הבוקר?
אבא קם, יישר את חגורת החלוק הכחול-כהה שלו.
— הוא הלך. וראה מיטה ריקה. אם הוא כבר גמר לצייר את התרחיש בראש, לא עליי לעצור אותו. אני רוצה לראות את הפרצוף שלו כשהוא יספר לי איך סגרתי את העיניים.
הוא חייך. חצי חיוך.
שעה אחר כך שמעתי מכונית עוצרת בחנייה. חלון המטבח שלי צופה אל הרחוב. ראיתי את גארי מזדקף ליד האוטו, לובש ז'קט שחור כאילו כבר בא להלוויה. אבא פתח את הדלת לפני שגארי הספיק לדפוק.
גארי ראה אותו. עצר. החזיק את היד על המשקוף כמו מחזיק קיר.
— מאיר, — הוא אמר. — אתה… אתה בסדר?
— מת למחצה, — אמר אבא. — אבל לפי העדויות, בוקר טוב לך.
גארי חייך חיוך קטן כזה, כמו שחקן שוכח את השורות שלו על הבמה.
— אני… אני לא יודע מה קרה. הדלת הייתה פתוחה. קראתי לך. לא ענית. נכנסתי, ראיתי את המיטה. שמיכה מקופלת. חשבתי שאולי…
— חשבת שאולי נכנסתי לארון? — אבא צעד קדימה. גארי צעד אחורה. — או שמא חשבת שאתה יכול לקחת את הבית שלי ככה, בשקט, בלי מלחמה?
גארי הרים ידיים. אוויר של תמימות. אוויר של גבר שחשב שהכול כבר גמור.
— מאיר, אני לא יודע מי הכניס לך לראש את כל הבלגן הזה, אבל אני באתי לבדוק מה שלומך, לא לקחת כלום.
אבא החזיק את ידית הדלת. עמד ביניהם האוויר הקר של חודש טבת.
— גארי, — הוא אמר. — אתה זוכר כמה שנים אני מכיר אותך? ארבעים וארבע שנים. שיחקנו שש בש בכל שישי, ישנת אצלי כשאמא של ולריה ונטע נפטרה. קראת לי "אח". ואתמול שלחת את הבנות שלי להתעורר אצל נוטריון.
גארי בלע רוק. הוא פתח את הפה, אבל אבא הרים אצבע.
— אל תענה לי. אני יודע מה עשית. ולריה סיפרה הכול. גריגורי סיפר יותר. אתה תחזור הביתה, תקפל את הז'קט, ותענה לי על שאלה אחת: החוב שלך, תשעים אלף. עוד מעט יגיע מועד התשלום. מאיפה בדיוק תכננת להביא את הכסף אחרי שהייתי מת?
גארי נשם עמוק. הרוח נשבה והביאה ריח של גשם יבש. כלבים נבחו בחצר של שכן. המסך של שער הכניסה המשיך להתנדנד ברעש קטן.
— מאיר…
— לך הביתה, גארי. ואם עד הערב לא קיבלתי שיחה מעורך דין, אני אלך למשטרה. לא על החוב. על קשירת קשר להורשת רכוש במרמה. תשעים אלף זה הוגן, רק שתזכור: זה הכול יישאר במקום אחד.
גארי הבין. ראיתי את זה בעיניים שלו. הוא הבין שהאיש שחשב לקבור כבר לא ישחק איתו באותו מגרש.
הוא חזר לרכב בלי לומר מילה. המנוע נדלק. האוטו נעלם בפינת הרחוב.
אבא נכנס, סגר את הדלת, והסתכל עליי.
— בואי, — הוא אמר. — נוסעים הביתה. יש לי עוד שיחה אחת.
נסענו להוד השרון. בדרך אבא לא דיבר הרבה. רק פעם אחת, ליד הרמזור מול הקניון, אמר פתאום:
— גריגורי ביקש מעריך רכב עוד לפני שהספיק להתקשר אליי. אני לא יודע אם ולריה יודעת כמה זה גרוע.
לא עניתי. כי ידעתי.
כשהגענו, הדלת הייתה פתוחה. גריגורי עמד בסלון, מדבר בטלפון חצי מבוהל. ולריה ישבה על הספה עם פנים חיוורות, בידה כוס מים. הרצפה הייתה זרועה ניירות. כולם מהמשרד של אבא.
אבא עמד בפתח. הוא לא צעק. הוא נכנס, הרים דף אחד מהרצפה, קרא אותו, והניח אותו חזרה על השולחן.
— ולריה, — הוא אמר. — אני רוצה שתסתכלי עליי.
היא הרימה את הראש. עיניה היו אדומות.
— אני לא אתן לכם את הבית. לא אתן לכם את הרכב. אתן לכם שבוע לפנות את כל מה שהבאתם מחדר העבודה ולצאת מהבית שלי.
גריגורי פתח פה. אבא הניף יד.
— אבל לפני שאתם אורזים, יש דבר אחד. תחתמו על מסמך שאני אזמין כבר עכשיו מעורך הדין. מסמך שבו אתה, גריגורי, מודה שזייפתם ייפוי כוח על שמי. ואת, ולריה, תחתמי שאת רשאית להתגרש ממנו בלי למסור לו כלום. אם לא תחתמו — המשטרה תקבל הכול.
לריה קמה מהספה.
— אבא, איך אתה יכול לעשות לי את זה?
— אני? — אבא הרים גבה. — אני רק טיפלתי בהלם של גבר שנודע לו על מותו בטלפון. את עשית את השאר.
הם חתמו. שניהם. אני עמדתי ליד השולחן. שמעתי את עט הכדורי חורק על הנייר. הייתה שם מכונית סוזוקי אדומה בחניה, רכב של ולריה, אבל היא לא השתמשה בו כבר שנה. היא נשארה שם.
כשגריגורי ולך אל האוטו שלהם עם שתי מזוודות, אבא ניגש למכונית האדומה. הוא הניח את המפתח על מכסה המנוע של הסוזוקי.
— תמכרי אותה, — אמר לי. — תפרעי את החוב של גארי, מדי תשעים אלף. ותעשי עם העודף מה שאת רוצה.
עמדתי שם, בחצר שליד הבית בהוד השרון, עם המפתח ביד. שמש אחרונה ירדה מאחורי הבתים. אבא נכנס פנימה וסגר את התריסים.
באותו ערב חזרתי לתל אביב. כשנכנסתי לדירה, האור במטבח עוד היה דלוק. הטלפון שלי רטט. הודעה מולריה.
"אבא לא יענה לי. נטע, תגידי לו שאני מצטערת."
לא עניתי מיד. קמתי, מזגתי כוס מים, ועמדתי ליד החלון. התל אביב של חורף מזמזמת למטה. מישהו ברחוב צחק בקול, וזה נשמע כמו ההד של הבוקר שכמעט איבדתי בו הכול.
ואז כתבתי לה בחזרה:
"אני יודעת שאת מצטערת. אבל את עדיין השארת גריגורי לגור אצלך חודש אחרי שראית את המסמכים. אבא ראה הכול. אז תבואי הביתה בלי אותו, ותספרי לאבא את האמת. פעם אחת. ואז נדבר."
העברתי את האצבע על מסך הטלפון. הודעתי נשלחה.
עד חצות היא לא ענתה לי.
אבל למחרת בבוקר, בשעה שמונה וחצי, שמעתי דפיקה בדלת.
ולריה עמדה שם לבד, עם תיק ירוק קטן, ובפנים כמות קטנה של מים.
