— תשמע, שכן, לא ראיתי את החתול שלכם בלובי הרבה זמן. מה שלומו? הוא בסדר?
השכן, שבדיוק סחב שקית אשפה, עצר ופניו התפרשו בחיוך רחב.
— אה, הוא נעלם לפני כמה ימים. וברוך השם!
— למה ברוך השם? — נדב התאמץ לשמור על קול רגוע, אבל הבטן שלו התהפכה.
בשבועיים האחרונים הוא ראה איך השכנים זורקים את החתול הביתי שלהם אל מחוץ לדלת. ממש כך: תופסים אותו בעורף ומשליכים אותו ללובי הקומה הרביעית. לפעמים עשה את זה הבעלים, יוסי. לפעמים רותי, האישה. ופעם אחת החתול המסכן עף ממש מול האף של נדב.
— תיזהרי! — הוא צעק לעבר רותי, שהופיעה בחלוק דהוי.
היא אפילו לא טרחה לענות. במקום זאת, היא נעצה בו מבט קר וטרקה את הדלת בעוצמה כזו ששמשות חדר המדרגות צלצלו, ובטון של הבניין כנראה נפתחו עוד סדק דקיק.
תחילה נדב הניח שהשכנים התמהוניים פשוט נותנים לחתול לצאת לטיול, או מרגילים אותו להסתובב בחוץ. מהר מאוד הבין שמדובר בעונש. עשה משהו לא בסדר? קח טיסה ללובי. החתול, לפעמים מבוהל, לפעמים עצוב נורא, היה יושב שעות על הרצפה הקרה מול הדלת המרופדת בעור חום, מחכה שיסלחו לו ויחזירו אותו פנימה. הוא היה חוזר, בסוף, אבל לא מיד. ואם התחיל ליילל או לגרד בדלת — מיד חטף מטאטא מרותי.
נדב ראה את זה במו עיניו. הוא עלה במדרגות (המעלית לא פעלה כבר חצי שנה) ובדיוק הגיע לקומה הרביעית כשראה את החתול המוכר. כבר רצה לברך אותו לשלום, אבל החתול התעלם. הוא יילל רעב, שרט בציפורניו את הדלת, מתחנן להיכנס. מהדירה נשמעו צעדים, הדלת נפתחה בחוזקה, ורותי, בלי להוציא מילה, הנחיתה עליו את המטאטא במלוא הכוח. טריקה. זה קרה כל כך מהר שנדב אפילו לא הספיק להגיב.
— חטפת מכות, אה, חבר? — שאל כשניגש אל החתול.
החתול נעץ בו זוג עיניים עצובות, אבל במבט היה גם תודה. על זה שמישהו סוף סוף מבחין בו.
הם זרקו אותו על כל שטות. פעם שמע את רותי צורחת: "שוב הפלת אגרטל! יוסי, תעיף את החתול הזה מיד! שילמד לא לקפוץ על השולחנות!" — ודקה אחר כך הדלת נפתחה צרה, יד גברית שעירה שלפה את החתול בעורף, אצבעות נפתחו, החתול התגלגל לרצפה, והדלת נטרקה. החתול קם, התיישב עם הפנים לדלת, וחיכה. שוב.
נדב הניד בראשו. שיטות חינוך כאלה לא התיישבו על ליבו. הוא ליטף את החתול והמשיך לדירתו, אבל התמונה נשארה תקועה כמו קוץ. "איך אפשר להתייחס ככה ליצור חי?" חשב.
עם הזמן, בכל פעם שנדב חלף במדרגות, החתול זיהה אותו, התחיל לגרגר בשקט, מחניף. מדי פעם נדב כרע לידו, גירד מאחורי האוזן, והחתול, בעיניים עצומות, דחף את הראש תחת אצבעותיו ואז נגח באפו הקריר בכף ידו. החתול היה חם, חי, בוטח לגמרי, ונדב הרגיש איך משהו בלב מתעוות. למה דווקא חתול מתוק כזה זכה באנשים קרי לב כאלה?
יום אחד, כשנתקל שוב בחתול המסכן, קיבל נדב החלטה: אם האנשים האלה יעיפו את החיה הזאת עוד פעם אחת — הוא יעשה מעשה. לא ידע מה בדיוק, אבל הרגיש שאסור לו לשתוק.
יום שישי. נדב חזר מהעבודה עצבני. רב עם קולגות, דחפו אותו באוטובוס, גשם דביק ירד כל היום. מצב רוחו היה מתחת לאפס. הוא טיפס במדרגות, וכבר מהקומה השלישית שמע את ה"מיאוווו" הרחמני. החתול ישב, נאמן, ליד הדלת, אבל בפנים לא נתנו לו להיכנס. בלובי היה קר. נדב עצר, מביט בחתול שהתחיל מיד לגרגר וניגש אליו מכשכש בזנב.
ואז, ברגע, כל הבעיות של היום נראו לו זעירות. לחתול *כן* יש בעיה. בעיה ענקית. מתייחסים אליו כאל חפץ. צעצוע. מה יכול להיות גרוע יותר? נדב הקשיב לדממה מאחורי דלת העור. לאיש לא היה אכפת.
— די, — אמר בקול, מופתע מהנחישות. — בוא איתי.
הוא הרים את החתול. זה מיד הגביר את הגירגור והתחכך במקטורן הרטוב, מפזר שיערות על הבד. הם עלו לקומה השביעית, לדירה של נדב. "שיילחצו הבעלים. שיחפשו, שידאגו. אולי יבינו שאי אפשר להתנהג ככה," חשב.
החתול התאקלם במהירות מדהימה. ריחרח פינות, קפץ לספה, הסתובב לרגע, ובחר מקום — התכרבל ככדור על השמיכה, מביט בנדב בעיניים אסירות תודה. בזמן שהחתול נח, נדב, למרות הגשם והעייפות, רץ לחנות חיות וקנה אוכל יקר, ארגז צרכים, צעצועים. ליתר ביטחון, למקרה שישתעמם.
שבת בבוקר. נדב פתח את הדלת שוב ושוב, האזין. דממה. איש לא חיפש, לא קרא בשם (שנדב אפילו לא ידע), לא תלה מודעות. מוזר, חשב. הוא חזר פנימה, החתול התרווח על הספה ולא הראה סימן שהוא רוצה לחזור.
— אולי אתה רוצה ללובי? — הציע ביום ראשון והצביע על הדלת. — דלת פתוחה. לך.
החתול הביט לכיוון הדלת, החזיר מבט לנדב, והחל ללקק את כף רגלו בהפגנתיות. קם, ניגש, התחכך ברגלו. נדב חייך, סגר את הדלת והרים אותו. מטבח, ארוחת בוקר, סלון, טלוויזיה, החתול מגרגר על ברכיו כמו טרקטור קטן. לראשונה מזה זמן רב, בבית היה באמת נעים.
שני. החתול עדיין לא הוכרז כנעדר. ונדב החליט שבינתיים לא מחזיר. הקמט היחיד במצפון היה הפחד שהשכנים יאשימו אותו בגניבה. הרי לקח רכוש. רכוש חי, עם כוונות טובות, מטעמים חינוכיים — אבל רכוש. בעבודה לא נרגע, בדק טלפון שוב ושוב. דממה.
בערב, בחזרה הביתה, ראה את יוסי, השכן, גורר שקית זבל. צללית בתוכה הזכירה לו ארגז חול לחתול. נדב סימן ליוסי לעצור, ניגש ושאל כלאחר יד:
— תשמע, לא ראיתי את החתול שלכם בלובי. מה שלומו? חי?
יוסי חייך מאוזן לאוזן. — נו, נעלם. וברוך השם!
— למה ברוך השם?
— אישתי רצתה לקחת אותו לבית הקיץ ולהשאיר אותו שם. נמאס לה מהשיערות, מהלילות, מהאגרטלים. שם, היא אמרה, לפחות יתפוס עכברים, תהיה ממנו תועלת. אבל לי ממש לא בא לנסוע לבית קיץ. זה רחוק, והיא בטח תמצא לי עבודה. אז עכשיו, שהחתול נעלם, לא צריך לנסוע. אתמול אפילו שתיתי בירה, חגגתי.
— ואתם לא מרחמים? פתאום קרה לו משהו…
— על מה לרחם? זה לא בן אדם. — יוסי צמצם עיניים בחשדנות. — רגע, אתה שואל עליו יותר מדי. למה?
— סתם, סתם… — מילמל נדב בחוסר נוחות וחזר לדירתו בזריזות.
בראשו התרוצצה סחרחרת. "לבית קיץ. בסוף אוקטובר. לקחת חתול ולהפקיר שם למוות בטוח. והם עוד שמחים. אפילו מודים לאלוהים שהסתלק." הוא דמיין את החתול הבוטח והעדין יושב על סף דלת של מבנה נטוש, מחכה, מחכה נאמנה כמו שחיכה ליד דלת הדירה. עבור השכנים הוא היה חפץ. מרגיז — החוצה ללובי. מרגיז מדי — החוצה לתמיד.
כשנדב נכנס לדירתו וראה שהחתול, כמו תמיד, מחכה לו ליד הדלת, הלב נמס. הוא הבין שעשה את הדבר הנכון. גנב חתול מאנשים שהתכוונו לגזור עליו גזר דין מוות תחת כותרת "עכברים". הוא לקח את החתול על הידיים, וניגש להכין ארוחת ערב. אחר כך שכבו בסלון. נדב צפה בטלוויזיה, החתול התגלגל מצד לצד. בסוף התהפך על הגב, חושף בטן — האזור הכי פגיע. עשה את זה בלי מחשבה. לא פחד יותר. הבית האמיתי, הבין נדב, הוא לא רק גג ומזון. בית אמיתי הוא המקום שבו לא צריך להרוויח את הזכות להיות. אוהבים אותך. סתם. על עצם היותך.
שלושה ימים אחר כך, כשנדב יצא מוקדם בבוקר, הוא כמעט התנגש ברותי, שעמדה על המדרגות. פניה היו אדומים.
— חתול שלי! — צווחה. — ראיתי דרך החלון שלך! חתול שלי! אתה גנבת אותו! יוסי! יוסי, תביא את הטלפון, תתקשר למשטרה!
תוך דקה הדלת בקומה הרביעית נפתחה, ויוסי הופיע, מחזיק מטאטא. "איפה החתול?" תבעו שניהם, כשהם דוחפים את דלתו של נדב, שנשארה פתוחה. החתול, שבינתיים קפץ מהספה, ראה את בעליו הקודמים וקפא. רותי פסעה פנימה, ידה מושטת לאחוז בעורפו.
אבל הפעם נדב חסם את הדרך. "אתם לא נוגעים בו."
— זה החתול שלי! — רותי ניסתה להדוף אותו. — תחזיר מיד!
— שלך? — נדב קולו הפך קר. — חשבת להחזיר אותו מבית קיץ? להשאיר שם למות? שמעתי הכל מיוסי. יוסי סיפר איך אתה רוצה להפקיר חיה חסרת ישע. זה עברה פלילית, את יודעת? התעללות בבעלי חיים.
המטאטא של יוסי רעד. פניו החווירו. רותי גמגמה: "השתגעת?! איזה מוות? מה סיפרת לו, אידיוט?" היא הסתובבה אל בעלה בזעם, ונדב ניצל את הרגע. הוא שלף טלפון.
— תתקשרו, קדימה. תתקשרו למשטרה. נספר להם בדיוק למה הוא נעלם. על המטאטא, על הזריקות ללובי, על התוכנית לבית הקיץ. שיבדקו מה קורה לחתולים שלכם. אגב, הצלקות על הגב שלו מהמטאטא עדיין שם. אפשר לצלם.
דממה. רותי הביטה ביוסי, יוסי הביט ברצפה. המטאטא נשמט.
— שיהיה לך… — פלטה לבסוף רותי, תפסה את יוסי בשרוול וסחבה אותו החוצה. "אידיוט," סיננה במדרגות.
נדב סגר את הדלת בשקט. חתול התאושש, התגנב אליו, התרומם על רגליו האחוריות, נגח בראשו בברך. הבית נותר שקט. רק גרגור עדין, כמו מחיאות כפיים שקטות, מילא את החדר.
