קוראים לי אבנר. אני בן חמישים ושתיים, גרוש כבר שנתיים, ובגלל הגירושים אני עדיין גר בדירת שני חדרים בבת ים, ברחוב הצנחנים, קומה שלישית בלי מעלית. אשתי לשעבר, שירה, לקחה את הבית ברמת גן, ואני לקחתי את הקרטונים. בין הקרטונים האלה היה קופסת נעליים ישנה של אמא שלי, ז"ל, מלאה בתמונות שלא פתחתי חמש שנים.
זאת הייתה שבת בבוקר, סוף אוגוסט, חם כמו בתנור. הבאתי את הקופסה לחמותי — כן, גם אחרי הגירושים אני עדיין קרוב אליה, זה מוזר אבל ככה זה — כי היא ביקשה תמונות ישנות בשביל אלבום שהיא מכינה לנכדים. ישבנו במרפסת שלה בגבעתיים, שתינו נס קפה, ומעל הראש שלנו התקתק מזגן ישן שתמיד עושה רעש כמו מכונית שלא נדלקת.
פתחתי את הקופסה, והתחלתי להוציא תמונות אחת אחת. חתונות, ילדים, אנשים שכבר לא זוכר להם את השם. ואז מצאתי תצלום שחור-לבן, קצוות מצהיבים, ועליו אמא שלי — צעירה, אולי בת עשרים — ולידה גבר גבוה, שיער כהה ומתולתל, לא אבא שלי. אבא שלי, מוטי, היה נמוך וקירח כבר בגיל שלושים. הגבר הזה החזיק את היד על הכתף שלה, לא כמו חבר. כמו בעל.
הפכתי את התמונה. בכתב יד של אמא, בדיו שכמעט נמחק: "עם רפי. יולי 74."
הלב שלי התחיל לדפוק. לא ידעתי מה בדיוק אני מרגיש — משהו בין סקרנות לפחד. שמתי את התמונה על השולחן ליד הפינג'ן הריק וישבתי בלי לזוז.
חמותי, שולה, הרימה את התמונה כי ראתה שהתקפדתי. היא הרכיבה משקפיים והביטה בה קרוב. ואז הפנים שלה השתנו — לא חיוורון, יותר כמו מישהו שנתפס בגניבה.
"מאיפה זה?" היא שאלה.
"מהקופסה של אמא. למה, את מכירה אותו?"
היא לא ענתה מיד. קמה, הלכה למטבח, ושמעתי אותה פותחת ברז ומכבה אותו בלי לשתות מים. כשחזרה היא כבר לא הביטה בי ישר.
"תשב, אבנר. יש דברים שאני צריכה לספר לך על אמא שלך ועל אבא שלך."
זה המקום שבו אני צריך להסביר: שולה גדלה עם אמא שלי, מוריה, באותו רחוב בחולון — לא היו קרובות משפחה, אבל היו שכנות מהילדות, כמעט אחיות. אחרי שאמא שלי מתה, שולה נשארה לי הקשר היחיד לעבר שלה. ואני, אני תמיד חשבתי שאני יודע הכול על ההורים שלי. מסתבר שלא ידעתי כלום.
היא סיפרה. רפי — רפאל דנינו — היה מהשכונה הסמוכה, יפו העתיקה. הכירו בחתונה של מישהו, על שפת הים בבת ים, קיץ 73'. הוא נגן גיטרה, שר בחתונות בשביל כסף, גבוה ושזוף. אמא שלי, בת עשרים, התאהבה בו כמו שמתאהבים רק פעם אחת בחיים — בלי חשבון, בלי זהירות.
הם רצו להתחתן. אבל הסבא שלי, יעקב, סירב בתוקף. "בחור בלי מקצוע, בלי כלום," הוא צעק, לפי מה שסיפרה שולה. "לא נותן לך אותו."
רפי היה גאה. נעלב. אמר שהוא נוסע לאילת לעבוד, יחסוך כסף, יחזור ויוכיח את עצמו. לא חזר. אחרי חודשיים הגיעה הידיעה: תאונת דרכים בכביש הערבה, לילה, משאית. מת במקום.
חודש אחרי זה אמא שלי גילתה שהיא בהריון. איתי.
"סבא שלך רצה לזרוק אותה מהבית," אמרה שולה, והיד שלה רעדה קצת סביב הכוס. "סבתא שלך לא נתנה. ואז הופיע מוטי. הוא היה מכיר את המשפחה, עבד במוסך ברחוב הרצל. הוא אמר: אני לוקח אותה, ואת הילד אני מגדל כאילו הוא שלי."
ישבתי שם, על הכיסא הפלסטיק הלבן במרפסת, ולא הרגשתי כלום מלבד איזה צלצול באוזניים. מוטי — אבא שלי — לא היה אבא שלי. גם הוא ידע, כנראה, כל השנים. וגם הוא בחר, כל יום מחדש, להיות אבא שלי בפועל.
"למה אמא לא סיפרה לי?" שאלתי.
שולה הנידה בכתפיים. "מה זה היה משנה? מוטי אהב אותך כמו בן. הוא היה האבא שגידל אותך. זה שהוליד אותך — אין לו אפילו קבר."
חזרתי הביתה לבד באותו ערב, בלי לענות לטלפונים. למחרת נסעתי לארכיון העירייה בחולון, ואחר כך לרשות האוכלוסין. לקח לי שבועיים למצוא את זה: רפאל דנינו, יליד 1950, נפטר ב-1974 בתאונת דרכים בדרך לאילת. בלי ילדים רשומים. בלי אף אחד שזוכר אותו חוץ מאישה זקנה אחת.
נסעתי לביתן אביבים, ליד יפו, לחפש את הבית שבו הוא גדל. שולה נתנה לי כתובת ישנה שזכרה מפי אמא שלי. הבית עדיין עמד — מוזנח, חלונות שבורים, עציץ יבש על אדן החלון. שכן זקן שישב מול הבית אמר לי שהוא זוכר משפחת דנינו, "הבחור עם הגיטרה, חבל עליו."
עמדתי שם עם התמונה בכיס. הוצאתי אותה, הסתכלתי בפעם המאה על הפנים שלו. יש לי את הסנטר שלו. את זה גיליתי רק עכשיו.
זה קרה בערך לפני שנה. מאז אני נוסע כל חודש-חודשיים לגבעתיים, לשבת עם שולה במרפסת ההיא, לשמוע עוד סיפור, עוד פרט. היא הראתה לי מכתב אחד ששרד — לא של אמא שלי, של רפי, ששלח לחבר לפני שנסע לאילת, וזה החבר שמר אותו כל השנים ונתן לשולה כשהיא חיפשה.
לפני חודשיים החלטתי משהו. הלכתי לעורך דין ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, וביקשתי לפתוח תיק לתיקון רישום הורות — לא כדי למחוק את מוטי, חלילה, אלא כדי להוסיף את השם של רפי כאבא ביולוגי במסמכים המשפחתיים שאני מנהל בעצמי, בעיקר בשביל הילדים שלי, שידעו מאיפה הם. זה עלה לי כמעט שלושת אלפים שקל באגרות ובדיקת DNA שביקשו מבית משפחתו הרחוקה של רפי — בן דוד שני שהסכים לבדיקה בלי הרבה שאלות. התוצאה הגיעה אחרי שישה שבועות: התאמה.
עכשיו יש לי שתי תמונות ממוסגרות על המדף בסלון בבת ים: מוטי, עם החיוך הקירח שלו, ורפי, צעיר לנצח עם הגיטרה. באמצע ביניהם שמתי אבן קטנה וחלקה שלקחתי מהחצר של הבית בביתן אביבים.
הבת שלי, נועה, בת שש עשרה, שאלה אותי שבוע שעבר למה יש שתי תמונות של "סבא". עניתי לה: "אחד גידל אותי. השני נתן לי חיים. שניהם סבא שלך, גם אם רק אחד ידע את זה."
היא לא שאלה יותר. פשוט לקחה את התמונה של רפי, הסתכלה בה רגע ארוך, ואמרה: "יש לך את הסנטר שלו." אחר כך החזירה אותה למקום, בדיוק ליד הגיטרה שהיא ציירה על עצמה בפינה של המסגרת, בטוש כחול, בלי לשאול אף אחד.
