ארבעת הבנים

השמש של אחר הצהריים הציפה באור זהוב את הבית הקטן ליד הוואדי. שושנה גולן עמדה במטבח וניגבה כוס בפעם השלישית, אצבעותיה רועדות מעט. על השיש נח מכתב רשמי מחברת "נדל״ן העמק", מודפס באותיות קרות: פינוי תוך עשרים וארבע שעות. מישהו זייף את חתימתה, מישהו ניסה לגזול את הקירות שבנה בעלה המנוח בידיו.

היא הביטה בתמונת החתונה שעל המקרר. יצחק חייך אליה משם, ועיניו אמרו: "אל תוותרי". שושנה החליקה את שמלת הבד הכחולה, תלתה את תיק העור השחור על פרק ידה, אחזה בהליכון ויצאה אל החום של טבריה.

הדרך אל המסעדה לא הייתה ארוכה. בתוך המולת הצהריים, כשהרוח מקינרת נשבה בעדינות, דחפה שושנה את ההליכון לאורך המדרכה. בלב פנימה, מאחורי דלפק האלומיניום, עבדה מלצרית. ליד החלון ישב נהג משאית ועיין בעיתון. ובפינה, שולחן אחד רועש במיוחד.

ארבעה גברים רחבי כתפיים בווסטי עור שחורים לגמו קפה וצחקו. הזקנים והקעקועים והשרשראות הכסות נראו מאיימים, אבל לשושנה לא נותר דבר להפסיד.

היא עצרה ליד השולחן, נשימתה כבדה. "אני צריכה לבקש מכם טובה," אמרה.

הצחוק נדם.

האופנוען הצעיר, זה שעדיין החזיק המבורגר ביד, נעץ בה מבט. "גברת? מה?"

שושנה בלעה רוק, דמעות זולגות בלי רשות. "אתם תהיו מוכנים… להעמיד פנים שאתם הבנים שלי? רק לאחה״צ אחד?"

המסעדה השתתקה. המלצרית קפאה עם קנקן הקפה באוויר. נהג המשאית הניח את העיתון. אפילו תיבת הנגינה נדמתה חזק מדי.

האופנוען הקירח, בעל הצלקת מעל הגבה, הוריד לאט את הספל. עיניו הכהות בחנו אותה.

"קוראים לי שושנה גולן," אמרה, מיישרת קומה ככל יכולתה. "אני גרה שלושה קילומטר מפה, בבית הכחול הקטן ליד הוואדי. יצחק, בעלי, בנה אותו במו ידיו. נפטר לפני עשר שנים."

"עכשיו חברת נדל״ן טוענת שחתמתי על מסמכים למכור אותו. לא חתמתי. הם באים היום לפנות אותי." קולה נשבר. "הם חושבים שאני לבד."

הקירח קם, הכיסא חרק על הרצפה. "את לא לבד."

אופנוען נוסף, בעל זקן ארוך, הזדקף לצדו. "את ממש לא לבד." האיש שהושיט לה המבורגר חייך חיוך קטן. "אנחנו נבוא."

הם שילמו ויצאו בזה אחר זה. אופנועי ההארלי דיווידסון הבריקו בחניה. שושנה הובילה אותם ברכבה הישן, נושמת עמוק, וכשהאופנועים רעמו מאחוריה משהו בחזה השתחרר.

בחצר הבית, מתחת לעץ הזית, הצטופפו ארבעת האופנוענים. דב הקירח, מוטי המזוקן, איציק הצעיר ויוסי, שקטוע־יד ימין הפך אותו לקשוח במיוחד. שושנה הגישה להם לימונדה קרה. "אני לא יודעת איך להודות לכם," לחשה. דב סימן למוטי: "תעמוד ליד השער. יוסי, מאחורה. איציק, תישאר איתה."

רבע שעה אחרי שתיים בצהריים עצר ג'יפ מנהלים שחור ליד השביל. שתי דמויות יצאו ממנו: חליפה מחויטת, תיק מסמכים, חיוך רעיל. הגבוה, אורי כספי, נופף במסמך. "גברת גולן, יש לנו צו."

שושנה קפאה, אבל דב כבר חסם את הדלת בגופו. "איזה צו?"

"פינוי. הכול חוקי."

"תראה לי." דב לקח את הנייר, הפך אותו, העביר אצבע על החותמת. "החתימה הזו זויפה," אמר בשקט מסוכן. "אשתי גרפולוגית במשטרה, נדלק לי עכשיו משהו."

פניו של כספי התעוותו לרגע. "זאת לא בעיה שלך."

"בדיוק ההפך." דב התקדם צעד, ושלושת האופנוענים האחרים ניצבו עכשיו בחצר, כתפיים מתוחות. "האישה הזאת היא אמא שלנו."

איציק, הצעיר, חייך חיוך רחב. "ויש לנו אפס סבלנות לשקרנים."

שושנה עמדה מאחור, ידה על ההליכון, והדמעות כבר לא היו של פחד. כספי ניסה למשוך את המסמך בחזרה, אבל דב החזיק. "אני מציע לך להיכנס לרכב, לנסוע למשרד, ולבטל את השטויות האלה לפני שאני אתקשר לחברים שלי בתחנה."

השתיקה נמתחה. מוטי דחף את שער הברזל בבעיטה קטנה, גונח כמו שור. הג'יפ נסע לאחור במהירות והותיר אחריו ענן אבק. בחצר נשמע רק רחש הרוח בעלי הזית.

שושנה התיישבה על הספסל. יוסי הושיט לה כוס מים. "זהו, גברת גולן. גמרנו."

היא הרימה אליהם מבט. "אני לא יודעת איך…"

דב התכופף, הניח יד על כתפה. "תמיד רצית אמא שנייה. קוראים לי דב. ומהיום אנחנו באים בכל יום שלישי לקפה."

האופנוענים התאספו סביבה, צוחקים, ושרירי הזרועות הקשיחים נראו לפתע כמו חיבוק. השקיעה צבעה את החצר בכתום ולרגע נדמה שדמותו של יצחק עומדת ליד העץ, מחייכת.

שושנה חייכה בחזרה. "אז ככה, יש לי ארבעה בנים."

"ארבעה," ענה איציק. "ואנחנו אוכלים המון, אז תכיני הרבה אוכל."

הם פרצו בצחוק, והבית ליד הוואדי, כמעט אבוד, התמלא שוב בקולות חיים.