HE

הסיפור התחיל בכלל משום מקום. קניתי תפוחי עץ בשוק הכרמל בתל אביב, ממש ערימה יפה מזן ענה, והחלטתי לקפוץ

אף פעם לא חשבתי שאני אעשה דבר כזה. אבל כשנכנסתי לסלון וראיתי את איתן על הספה עם הקולגה שלו מהעבודה —

כשהכרוז קרא בשם שלי, עליתי על במת אולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב. רגליים רועדות, אבל לא מפחד.

התינוק נרדם על חזי בדיוק כשהאורות כיוונו אליי. צעדתי על במת האודיטוריום של אוניברסיטת חיפה, חשה את משקלו

— קחו אוויר, ילדים. הדודָה לימור באה להציל אתכם מהשעמום. חודש, מקסימום חודשיים. הצינורות אצלי בדירה התפוצצו

— מחר אצלי העובדים מתחילים להחליף צנרת, יהרסו הכול עד הבטון. אז אני אתארח אצלכם. עשרה ימים, טוב, מקסימום

בחוץ היה גשום ואפור, כזה יום חורפי בתל אביב שהתל אביבים בכלל לא בנויים אליו, עם שלוליות נוצצות מתחת לפנסי הרחוב.

העולם מודד עוני בצלחות ריקות ובמעילים בלויים, אבל יש רעב אחר, עמוק יותר – רעב לנפש. מעולם לא היו לי ילדים משלי.

הטכניון, חיפה, יוני. אולם מלא עד אפס מקום. בוגרים בחלוקים שחורים, הורים נרגשים, פלאשים של מצלמות.

אף פעם לא חשבתי ששיחת טלפון אחת כזאת תשנה הכול. במשך שש־עשרה שנה, כל בוקר הייתי מגיעה לאותה דירה ישנה