HE

נועה עמדה מול תא מספר שתים־עשרה, והכלב שבתוכו אפילו לא ניסה להרים את הראש. מאחוריה, מיכל המתנדבת כבר

כל ערב, בשעה שמונה בדיוק, כלבה רזה וחלודה הופיעה ליד הגדר שלי והחלה ליילל. תחילה ברכות, כמעט בתחינה

מבטה של אלינה ננעץ בחמותה, ולא הייתה בו זעם – רק עייפות שקטה של אישה שהגיעה לקצה. "לפני שאת מבקרת

״אניה, אמא התקשרה. הלחץ דם שלה שוב קפץ.״ קולו של דמיטרי נשמע שבור, רווי אשמה ועייפות של לילות לבנים.

— בלי פאניקה, אחותך לא עוברת לגור איתנו, — אמרה ורה בנוקשות שקטה אך בלתי מתפשרת. — וגם ארטיום, בדיוק

הוא אמר את זה ליד שולחן הערב, בזמן שסולומייקה הקטנה עדיין ישבה על ברכיי, אחיזת האגרוף שלה על הכף עם הדייסה

אולם הנשפים השתתק לחלוטין. לא מוסיקה. לא שיחות. לא צלצול גביעים. רק קולו של ילד קטן הבוכה בזרועותיה של

המילים קרעו את האוויר בתוך הבוטיק לפני שמישהו הספיק להבין מה עומד לקרות. הבוטיק היה בהיר עד כאב.

"מיליון דולר," הכריז. "למי שיצליח לרכב עליו." האולם התפוצץ בהתרגשות. אבל כל רוכב

נשימות נעצרו בחנות. ראשים הסתובבו. טלפונים הורמו. האישה במעיל הבלה התנדנדה לאחור, ידה לחוצה על גרונה.