המזגן בבית המשפט השלום בתל אביב קולקל בדיוק באותו בוקר של אוגוסט, וריח של אבק וזיעה דבק בקירות האולם בקומה החמישית. השופט אבנר לוזון אפילו לא טרח להתיר את העניבה, ועל ספסל הנאשמים ישבה בחורה צעירה, כבת עשרים ושמונה, ושמה תמר בז'רנו. תמר שימשה מתורגמנית בחברת הייטק בהרצליה, ועכשיו ניצבה מול כתב אישום חמור: רשלנות פושעת בתרגום חוזה מסינית לעברית. על פי האישום, טעות של מילה אחת בתרגום גרמה לחברה להפסיד חמישה־עשר מיליון שקל מול משקיע ממשלתי בסין. בחוץ, מאחורי הזכוכית האטומה, נשבר גל חום על חוף תל אביב, אבל איש באולם לא חשב על הים.
התובע, עורך דין צעיר עם עניבת פרפר, דיבר שעה ארוכה והצביע על ליקויים בהתנהלותה. השופט לוזון הקשיב בחצי אוזן, כותב משהו על דף, ומדי פעם זרק מבט חסר סבלנות לעבר תמר. כשתור ההגנה הגיע, הוא אפילו לא הרים את ראשו.
"גברת בז'רנו, מה תפקידך בחברה?" שאל בטון שטוח.
"אני מתורגמנית במחלקה הבינלאומית. בלשנית בהשכלתי," השיבה תמר בקול רגוע.
השופט נעץ בה עיניים לרגע. "בכמה שפות את בכלל מדברת? עברית, סינית – וזהו?"
תמר לקחה נשימה. היא ידעה שהאולם מלא באנשים שכבר גמרו בליבם להרשיע אותה. "אני שולטת בעשר שפות, כבוד השופט," אמרה.
לוזון, שהחזיק עט בין אצבעותיו, קפא – ואז צחק. לא צחוק קטן, אלא צחוק מהבטן, עם נחירה קצרה. הנוכחים ביציע, עובדי החברה לשעבר, הצטרפו אליו מיד. "עשר שפות? גברת, תגידי תודה אם את מסתדרת עם הסינית שלך. בטח התכוונת לניב של אשקלון."
היא לא ענתה מיד. לידה, על שולחן ההגנה, עמדה כוס קפה מ"ארומה" שהתקררה כבר לפני שעתיים. תמר בעטה קלות בכוס, והיא זזה חצי סנטימטר. "אם כבודו מרשה," אמרה, "אוכל להשיב על ההאשמה בעשר השפות. ככה, שכולם יבינו."
השופט הרים גבה. "בבקשה, תנסי."
ואז, בדממה שהפתיעה אפילו אותה, קמה תמר על רגליה. היא פנתה ישירות לספסל התביעה והחלה לדבר.
"אני חפה מפשע," פתחה בעברית צלולה, וכל מילה נחתה כמו חותמת. "אני יכולה להוכיח זאת." אחר כך בספרדית של רחובות בואנוס איירס – שפת אמה. מיד באנגלית רהוטה, במבטא אוקספורדי מושלם. בסינית מנדרינית, עם האינטונציה הנכונה לכל הברה. אחר כך עברה לערבית ספרותית, רוסית, גרמנית, אמהרית, יפנית, ואפילו סווהילית שאותה למדה מתוך שיעמום בזמן השירות הצבאי.
האולם קפא. השופט לוזון החליק את עניבתו בפעם הראשונה באותו בוקר. הצחוק הפך לשתיקה רועדת, כזו שמזכירה רגע לפני צפירה של יום הזיכרון. עורך הדין של החברה, שישב מאחור, מישש את הניירות לפניו כאילו איבד את מקומו.
"יפה," מלמל לוזון והתיישב זקוף יותר. "אז אולי תסבירי לבית המשפט איך קרתה הטעות."
תמר התכופפה אל תיק העור שהיה מונח לרגלי השולחן. היא שלפה מתוכו תיקייה שקופה ובתוכה דפים ממוספרים ומתורגמים, מהודקים בסיכות. "הטעות לא קיימת, כבודו. אני עשיתי תרגום מדויק, מילה במילה. הבעיה היתה בטקסט הסיני המקורי, שמישהו בחברה ערך לפני שהעבירו לי אותו." היא נעצרה. "אני יודעת את זה, כי כשהחתימו אותי על המסמך, יצא לי לראות את הגרסה הלא ערוכה. צילמתי אותה לטובת תיעוד פנימי, לפני שידעתי למה זה משמש. אני רוצה להציג את הצילום כמוצג הגנה."
השופט קיבל את התיקייה מידי המזכירה והעביר בה מבט מהיר. הוא הורה להזמין את המתורגמן המומחה מטעם בית המשפט, שישב בחדר צדדי, לבדוק את המקור. במקביל, המאבטחים חסמו בעדינות את הדלת. ביציע, נעשה פתאום חם יותר. המנהל הכספי של החברה, שישב בשורה השנייה, הרים את עצמו לאט, אבל שוטר שהוצב באולם סימן לו להישאר במקום.
המומחה חזר כעבור ארבע דקות, לחש משהו לשופט, והניח על השולחן דף עם סימונים צהובים. לוזון הרכיב את משקפיו והתבונן. "הספרות בטבלת התשלומים בטקסט המקורי הוזזו," אמר בקול רם. "שינוי של פסיק אחד שינה את הסכום בעשרות אחוזים. זה לא תרגום גרוע. זה זיוף מכוון."
בספסל האחורי מישהו מלמל קללה. תמר עמדה זקופה. היא לא חייכה.
"הנאשמת מזוכה מכל אשמה," קבע השופט, והקיש בפטיש. "בית המשפט מורה על פתיחת חקירה נגד החברה והעומדים בראשה." המנהל הכספי קם שוב, הפעם מלווה בשני שוטרים, והדלת נסגרה מאחוריו.
אבל תמר עדיין לא התיישבה. היא שלפה מעמוד השדרה של התיקייה דף מקופל, והניחה אותו על שולחנו של השופט. "כבודו, מתחת לזיכוי הזה יש עוד משהו. הגשתי הבוקר לבית המשפט תביעה אזרחית נגד החברה – על הוצאת דיבה ונזקים. סכום הפיצוי הוא ארבע מאות אלף שקל. הפירוט המלא עם החתימות שלי מופיע כאן. העותק המקורי כבר הועבר למזכירות."
השופט לקח את הדף, העביר בו עיניים, והניח אותו בתוך התיק. "נרשם. תמשיכי, גברת בז'רנו, ואני מקווה שהפעם לא תצטרכי לעבור לעשר שפות."
היא אספה את התיק, לקחה את כוס הקפה הקרה, ויצאה מהאולם. לובי בית המשפט היה ריק למחצה. תמר עברה על פני המכונה האוטומטית לשתייה, לחצה על קפה שחור, שילמה בשטרות ישנים. הקפה החדש היה רותח, והיא החלה לרדת במדרגות האבן לכיוון הרחוב, שם חנתה הקורולה הלבנה שלה, עם מדבקת "שלום עכשיו" ישנה על הפגוש. היא פתחה את הדלת, הניחה את התיק על המושב לידה, לגמה מהכוס, והתניעה. ברדיו התחיל שיר של שלום חנוך.
