HE
התינוק נרדם על חזי בדיוק כשהאורות כיוונו אליי. צעדתי על במת האודיטוריום של אוניברסיטת חיפה, חשה את משקלו
— קחו אוויר, ילדים. הדודָה לימור באה להציל אתכם מהשעמום. חודש, מקסימום חודשיים. הצינורות אצלי בדירה התפוצצו
— מחר אצלי העובדים מתחילים להחליף צנרת, יהרסו הכול עד הבטון. אז אני אתארח אצלכם. עשרה ימים, טוב, מקסימום
בחוץ היה גשום ואפור, כזה יום חורפי בתל אביב שהתל אביבים בכלל לא בנויים אליו, עם שלוליות נוצצות מתחת לפנסי הרחוב.
העולם מודד עוני בצלחות ריקות ובמעילים בלויים, אבל יש רעב אחר, עמוק יותר – רעב לנפש. מעולם לא היו לי ילדים משלי.
הטכניון, חיפה, יוני. אולם מלא עד אפס מקום. בוגרים בחלוקים שחורים, הורים נרגשים, פלאשים של מצלמות.
אף פעם לא חשבתי ששיחת טלפון אחת כזאת תשנה הכול. במשך שש־עשרה שנה, כל בוקר הייתי מגיעה לאותה דירה ישנה
אורלי לוי עמדה בפתח דירתו של אברהם מזרחי, בדיוק כמו שעשתה בכל בוקר בשמונה־עשרה השנים האחרונות.
עשר שנים חיכה טומי ליד שער החצר. שבתאי גבאי, הדוור של השכונה הוותיקה בחיפה, היה האדם הכי קבוע בחיים של
שלמה גר בבית אבות "אור הגבעה" בחיפה כבר כמעט חצי שנה, והצוות שם ידע להגיד עליו דבר אחד: האיש