HE
קוראים לי אבנר כהן, ואני בן חמישים ותשע. גר עם אמא שלי, שרה, בדירה בת שני חדרים ברחוב הרצל בנתניה — הבניין
אני לא ילד רע. זה מה שאני חוזר לעצמי כל פעם שמישהו שואל אותי איך זה קרה, איך בדיוק הגעתי למצב שבו אני
אני אלירן, בן שלושים ושתיים, ובחודשים האחרונים כולם מדברים על מה שקרה בינינו לבין אמא שלי כאילו אני הנבל בסיפור.
זה התחיל בזה שהפעמון מצלצל, ואני עומדת בפרוזדור עם ספל קפה ואין לי כוח לגשת. היה שבת, אחרי שמונה בבוקר
לאמא הייתה חולצה בורדו שהיא לבשה רק לאירועים מיוחדים. באותו ערב, אחרי יום שבו בקושי הספיקה לשבת, היא
קוראים לי אבנר. אני בן חמישים ושתיים, גרוש כבר שנתיים, ובגלל הגירושים אני עדיין גר בדירת שני חדרים בבת
אולם הקהילה של בית הכנסת "אוהל שלמה" בבאר שבע הדיף ריח של שעווה נמסה וקוגל תפוחים.
אולם הקהילה של בית הכנסת "אוהל שלמה" בבאר שבע הדיף ריח של שעווה נמסה וקוגל תפוחים.
שמונה חודשים אחרי שאמא שלי, שולה, נפלה במדרגות של בית הכנסת בשבת ונשברה לה הירך — התקשרתי אליה כל יום.
אני עובדת ברשות הנישואין בפתח תקווה כבר אחת־עשרה שנה. במשך הזמן הזה ראיתי מאות חתונות, אבל את זאת אחת