עדית הייתה בת עשרים ושמונה ומעולם, אבל ממש אף פעם, לא נגעה בכלב. לא מעיקרון. פשוט כשהייתה בת שבע, בבית סבתה במושב ליד זכרון יעקב, קפץ עליה מאחורי הגדר כלב שמירה שחור עם רצועה שהתבררה ארוכה בהרבה ממה שכולם חשבו. עדית נפלה לתוך שיח פטל, קרעה את שרוול החולצה וצרחה כל כך שבאו שכנים משתי חצרות. אפילו לא ננשכה. אבל עשרים ואחת שנה אחרי זה היא הייתה חוצה כביש כשהיא רואה רועה גרמני מתקרב, ונדבקת לקיר במעלית כשנכנס אליה אפילו כלבלב פודל זעיר. אז מה שקרה לה בסוף אוגוסט, היא עד היום לא ממש מצליחה להסביר לעצמה.
באותו ערב היא נשארה מאוחר במשרד ברחוב הירקון בתל אביב, ויצאה משם רק בשמונה וחצי. הים היה שחור, האוויר לח אחרי חמסין של שלושה ימים, והרחובות היו ריקים חוץ מאיזה אופנוע דוסטארה שחלף עם הצופר. היא קיצרה דרך דרך פארק הירקון כי כך יצא לה עשר דקות פחות הליכה עד לדירה שלה בכיכר המדינה. כמעט הגיעה ליציאה, כששמעה קול.
לא נביחה. משהו אחר: גירוד יבש של ציפורניים על קליפת עץ, ונשימה כבדה, חנוקה, כאילו מישהו נחנק ממש לידה.
עדית הדליקה את הפנס בטלפון. על המסך הבהב: סוללה שישה אחוזים.
כלב תלוי על חבל ניילון אדום, קשור לגזע גבוה — כמעט שני מטרים. גדול, בצבע חול, עם פרצוף כהה. הרגליים האחוריות עוד נגעו באדמה, הקדמיות שרטו אוויר וקליפה. על הפה היה לו זמם. החבל היה כרוך סביב העץ כמה פעמים ומהודק כך שחרך בתוך הקליפה. הוא לא יכול היה לא לשבת ולא לשכב. רק לעמוד על קצות האצבעות ולהחזיק מעמד.
עדית נסוגה צעד. ואז עוד אחד. הלב דפק אצלה איפשהו בגרון, והמחשבה הראשונה הכנה שלה לא הייתה "צריך להציל" אלא "איך אני יוצאת מפה".
היא עמדה במרחק עשרה מטרים והביטה. הכלב הביט בה. לא נהם, לא זז בעצבנות. רק הביט ונשם בכבדות.
"אני לא יכולה," אמרה בקול. "אני מפחדת מכלבים. אני ממש לא האדם המתאים."
הכלב יילל. עדית התקשרה למוקד 100. שם הקשיבו והסבירו שבעלי חיים זה לא אצלם, ונתנו לה מספר של אגף הפיקוח העירוני. באגף לא ענו: שמונה וחצי בערב, אחרי שעות. בקבוצת מתנדבים בפייסבוק ענו תוך עשר דקות: "מותק, הרכב עמוס עכשיו, נגיע מחר בבוקר. את יכולה לחכות?"
עדית הסתכלה על העץ. עד הבוקר נשארו עוד אחת עשרה שעות.
"לא יכולה," כתבה.
הקשר תפח מהלחות ולא הצליח להתרופף. עדית ניסתה לפרק אותו עם מפתחות, שברה ציפורן, שפשפה פרק אצבע על הקליפה. החבל היה חדש, קשה, עם ברק פלסטיק. בצד השני של הרחוב האירה מכבסה אוטומטית עשרים וארבע שעות. בחור בן עשרים בערך, עם קפוצ'ון וקוד אוזניות, לא הבין בהתחלה בכלל מה היא רוצה ממנו.
"יש לך סכין נייר? משהו שחותך?"
"יש. מה קרה שם?"
"כלב. קשור. גבוה."
הבחור לקח את הפנס בשתיקה והלך איתה. אבל כחמישה מטרים מהעץ נעצר.
"אני אאיר, בסדר? אני לא כל כך טוב עם כלבים."
"גם אני לא," אמרה עדית.
היא ניסרה את החבל כשלוש דקות. הידיים רעדו כל כך שהלהב קפץ פעמיים. הכלב לאורך כל הזמן הזה לא עשה שום תנועה פתאומית. עמד מתוח ונשם לתוך הלחי שלה מבעד לזמם. כשהסיב האחרון נקרע, הוא נפל. פשוט קרס על האדמה הרטובה ושכב כמה שניות בלי תנועה, רק הצדדים שלו עלו וירדו. אחר כך קם בכבדות, עשה שני צעדים ונשען במצחו בברך שלה.
עדית קפאה. עשרים ואחת שנים היא עקפה כלבים במעגל רחב, ופה היא עמדה בשביל בפארק, וכלב זר של שלושים קילו החזיק את הראש שלו על הרגל שלה כאילו יש לו זכות לזה.
"טוב, בסדר," אמרה. "בסדר. רק בלי לנשוך."
***
עמותת הצער בעלי חיים לא יכלה לקלוט אותו ללילה: אין מקום. המתנדבת כתבה: "אכלוס יתפנה תוך שלושה־ארבעה ימים. אם יש לך איפה — קחי אותו הביתה, ברור שהוא בית."
הדירה של עדית הייתה שכורה. בחוזה כתוב במפורש: ללא חיות מחמד. בעלת הבית, גברת שלווה בדרך כלל, בעניין הזה הביעה עמדה חד־משמעית עוד לפני חצי שנה, כשעדית שאלה בגלל חתול של חברה.
הן הלכו הביתה ברגל ברחוב אבן גבירול, והכלב נצמד לרגל השמאלית שלה בקו כל כך ישר, כאילו מישהו אילף אותו לזה במשך שנים. לקומה הרביעית בלי מעלית הוא עלה לאט, נעצר בכל קומה, מסתכל אחורה עליה: להמשיך או לא.
בפרוזדור עדית אספה אומץ במשך כחמש דקות לפני שהורידה את הזמם. פתחה את הרצועה, קפצה אחורה לכיוון דלת האמבטיה וקפאה במקום. הכלב פיהק. אחר כך שתה קערה שלמה של מים. אחר כך עוד אחת. אחר כך שלישית, ואחרי זה התיישב בפינה בין הארון למדף הנעליים — כך שיוכל לראות את הדלת.
באחת בלילה עדית עדיין הייתה ערה. ישבה על הרצפה במרחק שני מטרים ממנו, עטופה בשמיכה, עם כוס תה שכבר התקרר. הכלב לא זז מהפינה. רק עקב אחריה בעיניים, כשהיא קמה להביא מים או לכבות אור.
"מה עושים איתך עכשיו," אמרה לו. הוא הקשיב, הטה את הראש, ולא ענה כמובן, אבל היא המשיכה לדבר אליו כמו אל מישהו שמבין. סיפרה לו על אמא שלה שהתקשרה שלוש פעמים באותו ערב ולא ענתה לה, על העבודה שמחכה מחר בבוקר, על הכלב השחור מהמושב לפני עשרים ואחת שנה. בערך בשתיים היא נרדמה על הרצפה, גב נשען על הארון, והכלב זחל בשקט קרוב יותר, עד שהראש שלו נח על הברך שלה.
***
בבוקר היא הודיעה בעבודה שהיא מאחרת, ולקחה אותו לווטרינר ברחוב דיזנגוף. הווטרינרית סרקה שבב — שום דבר. אין בעלים רשומים, אין תג. גיל משוער חמש, מסורס, שיניים בריאות, אין סימני התעללות ישנים חוץ מהחתך הטרי מהחבל על הצוואר. מישהו גידל אותו כמו כלב בית, ולפני זמן לא רב מישהו קשר אותו לעץ בפארק וזמם אותו כדי שלא יבכה.
"מישהו רצה להיפטר ממנו," אמרה הווטרינרית. "וזמם — כדי שאף אחד לא ישמע בזמן."
עדית עמדה בחדר עם הקערה המתכתית, מריחה חומר חיטוי ופרווה רטובה, וחשבה על העובדה שלפני שמונה עשרה שעות היא לא הייתה מסוגלת להיכנס לחדר מדרגות עם כלב, ועכשיו היא חותמת על טופס אימוץ זמני בשם "לוקי" — השם שהיא נתנה לו בעצמה, בלי לחשוב הרבה, כי הוא נראה לה בר מזל.
בעלת הבית התקשרה כבר באותו ערב. מישהו מהשכנים ראה אותם עולים במדרגות.
"שרונה," אמרה עדית לתוך הטלפון, עומדת במטבח כשהכלב שוכב על הרצפה ליד רגליה, "אני יודעת מה כתוב בחוזה. תני לי שבועיים למצוא לו בית, או למצוא לעצמי דירה אחרת. אני לא אשקר לך ולא אחביא אותו."
שרונה שתקה בטלפון עשר שניות ארוכות. "את יודעת שיש לי כלל בגלל השטיח החדש בכניסה," אמרה בסוף. "אבל תשלחי לי תמונה שלו."
עדית שלחה. תמונה של לוקי ישן על השטיח בסלון, כפות מקופלות מתחת לגוף.
"בסדר," כתבה שרונה אחרי דקה. "חודש ניסיון. ואם הוא מקלקל רהיטים — את משלמת."
***
זה לא היה סוף פשוט, וגם לא היה מהיר. במשך שבועיים עדית התקשרה לכל עמותה שמצאה, כדי לבדוק אם מישהו מחפש כלב בתיאור הזה — אולי ברח, אולי נגנב. אף אחד לא חיפש. מישהו פשוט לא רצה אותו יותר וזרק אותו כמו חפץ.
בסוף ספטמבר עדית כבר לא בדקה קבוצות אימוץ. היא קנתה לו רצועה חדשה, כחולה, בלי שום קשר לחבל האדום ההוא, ותג עם השם "לוקי" ומספר הטלפון שלה. שילמה על זה שמונים ושבעה שקלים בחנות בגן העיר.
היא עדיין לא אוהבת כלבים זרים. עדיין נמתחת קצת כשרועה גרמני מתקרב ברחוב. אבל בכל בוקר, בשש ורבע, היא יורדת איתו לטיול לפני העבודה, וכשהוא נשען בראשו על הברך שלה בסלון בערב — היא כבר לא זזה אחורה.
בעלת הבית חתמה על נספח לחוזה בתחילת אוקטובר, מוסיפה שורה חדשה במקום השורה הישנה: "מותר כלב אחד, מגיל חמש ומעלה, מסורס." עדית שילמה עוד מאתיים שקל פיקדון נוסף ותקעה את הקבלה בקלסר עם שאר המסמכים של הדירה.
בפרוזדור, ליד דלת הכניסה, תלויה עכשיו על ווו קטן רק הרצועה הכחולה. הזמם היא זרקה לפח באותו ערב שהביאה אותו הביתה, ולא שמרה אותו.
