עמוס יושב על הגדר הנמוכה שמפרידה בין החצר שלו לחצר של סבתא מלכה, אשתו לשעבר של אבא שלו – זאת שכולם עדיין קוראים לה "סבתא", אף על פי שהיא כבר לא באמת חמותו. שבע שנים אחרי הגירושים היא נשארה בבית הישן, והוא בנה לעצמו יחידת דיור בקצה המגרש כי לא היה לו לאן ללכת אחרי שהעסק שלו – מוסך קטן ליד הכניסה לעפולה – קרס. הוא נותן לה כסף לחשמל ומים, היא נותנת לו שקט. זה ההסדר.
השעה חמש ורבע בבוקר, והוא כבר ער כי הלילה שלו קצר – ככה זה כשמפרנסים אוטו אחד ישן וחוב על חלקי חילוף שעוד לא שולם. הוא רואה אותה יוצאת למרפסת האחורית עם הספל שלה, זה עם הכתובת "הכי טוב בעולם" שהתקלף כבר לפני שנים, ויושבת. לא בוהה בטלפון, לא מדליקה את הרדיו. סתם יושבת, מסתכלת על הגינה שלה – עגבניות, פטרוזיליה, ורד אחד עקשן שלא רוצה למות למרות שהיא לא משקה אותו מספיק.
הוא לא ידע עד השנה שיש לה את זה. שהיא קמה כל בוקר בחמש, לפני שהעולם מתחיל לדרוש ממנה משהו, ופשוט – יושבת. שעה שלמה שהיא לא נותנת לאף אחד. לא לילדים שמתקשרים, לא לשכנה שבאה להתלונן על העצים, לא לו.
הוא זוכר את זה כי פעם, לפני שהתגרש מהבת שלה, הוא היה קם מוקדם בשביל עבודה במוסך והיה רואה אותה דרך החלון. אבל לא הבין אז מה זה. חשב שהיא סתם לא ישנה טוב. עכשיו, כשהוא בעצמו לא ישן טוב, הוא מבין שזה משהו אחר לגמרי – זה שלה, וזה היחיד שלה.
יש לו רגע שהוא כמעט קם ואומר לה בוקר טוב. אבל לא. הוא נשאר על הגדר, שותה את הקפה שלו הפושר, ומסתכל בה מהצד, בלי לקרב.
***
הכל התחיל להתפרק ביום שלישי, כשהגיע המכתב מהעירייה על ארנונה שלא שולמה – שנה שלמה, שמונת אלפים ומאתיים שקל. מלכה לא ידעה על זה כלום. היא גילתה שהבן שלה מהנישואים הראשונים, אבנר, זה שהיה אמור "לטפל בעניינים" אחרי שהיא נתנה לו ייפוי כוח כללי כשעברה ניתוח ברך לפני שנתיים – לקח את הכסף שהיה אמור ללכת לארנונה ולביטוח הבית, והעביר אותו לחשבון שלו. לא פעם אחת. שלוש פעמים, על פני שמונה עשר חודשים. סכום כולל: עשרים ואחד אלף שקל.
עמוס גילה את זה כי הוא זה שפתח את המכתב מהעירייה – היא ביקשה ממנו לבדוק את התיבה כי הגב שלה כאב. הוא ישב איתה על אותה מרפסת, לא בחמש בבוקר הפעם אלא בשמונה בערב, כשהאור כבר היה אחר, כתום וכבד, ולא ההוא של הבוקר שהיא כל כך אהבה. הוא הראה לה את המכתב. היא קראה אותו פעמיים.
"תגיד לי שאתה טועה," היא אמרה.
"אני לא טועה. בדקתי מול הבנק. שלושה העברות. כולן לחשבון של אבנר."
היא לא בכתה. היא קמה, הלכה למטבח, ופתחה מגירה שהוא מעולם לא ראה פתוחה – שם היו כל הניירות מהנישואים, כולל ייפוי הכוח שהיא חתמה עליו כשהייתה חלשה מדי בשביל להתווכח עם מישהו.
***
אבנר הגיע יומיים אחר כך, בלי להתקשר קודם, עם החולצה המכופתרת שלו והריח של קפה שהוא כנראה קנה בדרך מהתחנה המרכזית באפולה. הוא ישב איתם בסלון – עמוס נשאר, כי מלכה ביקשה ממנו במפורש להישאר, "אתה תעיד מה שאתה שומע."
"אמא, זה היה הלוואה. הייתי צריך לכסות משהו דחוף, זה עם המוסך של הבן שלי, נדב, שהוא כמעט הפסיד את הרישיון שלו כי הוא לא שילם ביטוח."
"אתה גנבת עשרים ואחד אלף שקל מהחשבון שלי בלי לשאול אותי," מלכה אמרה, והקול שלה היה שקט, בלי רעד. "ולא סיפרת לי מילה. וארנונה לא שולמה. הייתי יכולה לאבד את הבית, אבנר."
"את מגזימה. הייתי מחזיר."
"מתי? עוד שנתיים? עוד חמש?"
הוא לא ענה. הוא הסתכל על עמוס במקום זה, כאילו עמוס אשם שהוא בכלל שם. "מה אתה עושה פה בכלל? אתה כבר לא חלק מהמשפחה הזאת."
"אני מי שפתח את המעטפה מהעירייה," עמוס אמר. "וזה מי שאתה מדבר עליו לא בא לפגוע בך. אבל אתה יושב בסלון של אמא שלך ומסביר למה זה בסדר לגנוב ממנה."
***
מלכה לא צעקה על אבנר, לא זרקה אותו מהבית – היא לא הזמינה אותו לחזור, וזה היה מספיק. במקום זה היא עשתה משהו אחר, ביום חמישי בבוקר, בשעה שלה, בחמש ורבע, אבל הפעם היא לא ישבה סתם על המרפסת. היא לקחה את הקפה שלה, את התיק עם הניירות, ונסעה לעורך דין שהיא הכירה עוד מהעבודה שלה כמזכירה בבית משפט לפני הפרישה – עורכת דין בשם רחל אזולאי, ששרדה שני גירושים ולא נשארה חייבת לאף אחד.
היא ביטלה את ייפוי הכוח על שם אבנר. פתחה חשבון בנק חדש על שמה בלבד, בבנק אחר לגמרי, כזה שאבנר לא ידע את מספרו. והיא חתמה על ייפוי כוח מוגבל וזמני – רק לענייני בריאות, לא לכספים – על שם עמוס. לא כי הוא בן משפחה רשמי. כי הוא זה שבדק את התיבה.
היא שילמה את הארנונה מהחסכונות שלה, כל השמונת אלפים ומאתיים שקל בבת אחת, כדי שלא יהיה שום פתח לעיקול. ואת העשרים ואחד אלף שהיא לא קיבלה בחזרה – היא לא תבעה. במקום זה היא כתבה מכתב, לא לאבנר, אלא לצוואה שלה: הסעיף שהקציב לו רבע מהבית, בוטל. במקומו נכתב שהחלק הזה יעבור לנדב, הנכד, ישירות, כשיגיע לגיל עשרים וחמש – כדי שהכסף לא יעבור דרך ידיים של אבנר בכלל.
היא הראתה לעמוס את התיק המלא, פתוח על שולחן המטבח, יום שישי בערב. "אני לא רוצה שתחשוב שאני עושה את זה בשבילך," היא אמרה. "אני עושה את זה כי זה שלי."
"אני יודע," הוא אמר.
***
בשבת בבוקר אבנר הגיע לבית, דפק, גילה שהמפתח הישן שלו כבר לא פותח את הדלת האחורית – היא החליפה את הצילינדר, לא רק את המנעול הקדמי. הוא עמד שם עשר דקות, ניסה להתקשר, לא ענתה. עמוס ראה אותו מהחלון של יחידת הדיור, לא יצא, לא אמר כלום. אבנר בסוף הלך.
מלכה ישבה על המרפסת האחורית, חמש ורבע, יום ראשון בבוקר. הספל עם "הכי טוב בעולם" בידיים, הוורד העקשן עדיין חי בפינת הגינה. הפעם עמוס לא נשאר על הגדר. הוא ירד, ישב לידה בלי לשאול, והביא איתו עוד ספל קפה.
היא לא הביטה בו. היא הביטה בגינה. "היית צריך לקום מוקדם יותר במשך כל השנים האלה," היא אמרה.
"אני יודע," הוא אמר. "באתי עכשיו."
הם ישבו, בשקט, כשהאור עבר בין העצים באותה זווית שקיימת רק בשעה הזאת.
