— לאה, תקשיבי לי רגע.
אני עומד במטבח עם הטלפון צמוד לאוזן, וביד השנייה מנסה לשפוך קפה לתוך תרמוס. השעה עוד לא שמונה בבוקר, אבל אמא שלי כבר הספיקה להתקשר ארבע פעמים. על השיש ליד הכיור מונחת חבילת פתיתים שנשפכה אתמול בלילה, ואני לא טרחתי לטאטא אותה. דורון, הבן שלנו בן השבע, יושב בסלון מול הטלוויזיה וצופה בסרטון על חיפושיות. לאה יוצאת מחדר השינה, עדיין בפיג'מה, והשיער שלה אסוף בחופזה עם קליפס שבור.
— אבא שלך כבר התקשר? — היא שואלת, והקול שלה שטוח כזה, כמו מישהי שכבר יודעת את התשובה.
— עוד לא אבא. אמא.
— נו, ברור. מה היא רוצה עכשיו?
אני לוקח נשימה. הקפה נשפך קצת על האצבע, חם, אבל אני לא מגיב.
— שהילדים יבואו אליהם השבת. שניסע לצפון, נבלה יחד, ככה היא אמרה. "כל כך הרבה זמן לא ראינו את דורון ונועה, הם גדלים ואנחנו לא שם."
לאה מניחה את היד על הדלת של המקרר, לא פותחת. העיניים שלה מצומצמות. היא לא אומרת כלום, וזה יותר גרוע מאלף צעקות.
— את לא עונה? — אני שואל.
— מה אתה רוצה שאני אגיד, יואב? שנסע שוב שעתיים לכל כיוון עם שני ילדים, שאמא שלך תשב במרפסת עם הכוס קפה שלה ותעיר לי על זה שנועה לא לובשת גרביים? שאבא שלך ייקח את דורון למוסך שלו ויחזיר אותו מלוכלך עם חתך באצבע?
— זה לא ככה.
— זה בדיוק ככה. שכחת מה היה בפסח?
אני זוכר. בפסח נסענו לארוחת ליל הסדר אצלם בקריית טבעון. נועה, בת השלוש וחצי, הקיאה על המפה הלבנה. אמא שלי קמה מהשולחן בלי מילה, החליפה מפה, וכל הערב לא הסתכלה על לאה. לא צעקה, לא נזפה. פשוט הניחה את הצלחות בשקט מוחלט, וכל הנכדים הרגישו שמשהו קרה חוץ מדורון ונועה שלא הבינו כלום. בדרך חזור לאה ישבה מקדימה עם הדמעות תקועות בגרון.
— זה היה לפני חצי שנה, לאה. אבא שלי לא הרגיש טוב, עבר צינתור. הם רוצים לראות את הנכדים.
— אז שיבואו לפה. רכבת יש. אוטובוס יש. למה תמיד אנחנו?
הטלפון רוטט שוב. "אמא" על המסך. אני לוחץ על הכפתור האדום.
— לאה, אמא שלי בת שבעים ושתיים. היא לא תשב עכשיו שעתיים באוטובוס עם החלפה בתחנה המרכזית בעפולה.
— ואני לא אשב השבת על המרפסת שלהם ואחייך כשאמא שלך אומרת לי שנועה שמנה מדי לגילה.
זה הרגע שבו אני מבין שזה לא על השבת הזאת.
דורון נכנס למטבח, עומד בינינו עם הפיג'מה של ספיידרמן, מסתכל עליי ואז על לאה, חוזר לסלון בלי מילה. ילד בגיל הזה כבר קולט.
— יואב, אני לא נוסעת. — לאה פותחת את המקרר עכשיו, מושכת חבילת גבינה צהובה. — קח את הילדים, סע, תבלה. אף אחד לא עוצר בך.
— ואת?
— אני אשאר פה. השבת הזאת שלי.
אני מרגיש איך משהו בי מתחמם מהר מדי. כל השיחות האלה נגמרות ככה. היא נשארת, אני מרגיש אשם, אמא שלי נעלבת בכל מקרה. אבל הפעם לאה לא צועקת. זה הכי מפחיד.
— מה זה "השבת הזאת שלי"? — אני שואל, והקול שלי יוצא חד ממה שהתכוונתי.
— יש לי תור לרופאת שיניים בשישי בבוקר, למשל. ובערב רציתי ללכת לסדנת קדרות אצל מיכל. נרשמתי לפני חודש, שילמתי מאתיים שקל. לא סיפרתי לך, נכון?
אני בוהה בה. קדרות. לאה. אשתי שיושבת מול מחשב תשע שעות ביום במשרד בהרצליה, ועכשיו פתאום קדרות.
— מתי את תספרי לי דברים כאלה?
— למה, אתה מספר לי? אמא שלך מתקשרת, אתה אומר לה "כן, בטח, נבוא", ואני שומעת על זה מהצד. אז אולי גם אני הפסקתי לספר.
הלחם קפץ מהטוסטר. אני מוציא אותו, חם מדי, וזורק לצלחת. פרור נופל לי על החולצה.
— זה לא אותו דבר, לאה. זה סבא וסבתא שמתגעגעים לילדים. זה דם.
— או, אני יודעת. כל דבר אצלכם זה דם. דם זה כשהם צריכים שניקח אותם לרופא כי אין להם כוח לנסוע. דם זה כשצריך עזרה עם המסיק. אבל כשאני צריכה שבת אחת בשקט, זה פתאום "תכניות של אשה משועממת".
המילה הזאת יושבת בינינו כמו אבן. משועממת. לא אמרתי אותה, אבל שמעתי את עצמי חושב אותה פעם. אולי פעמיים. אולי הרבה פעמים. וזה נורא, כי לאה קולטת הכל. תמיד קלטה.
הטלפון רוטט בפעם השלישית. הפעם זה אבא שלי. אני לא עונה.
— תגיד לי מה אתה רוצה, יואב. — לאה מתיישבת על כיסא בפינת המטבח, מחזיקה את הגבינה בידיים כאילו שכחה שהיא מוציאה אותה. — מה יקרה אם נגיד לא פעם אחת?
— אמא שלי תיפגע. אבא שלי לא יגיד כלום אבל יסתכל עליי ככה. ואני?
— ואתה?
— אני אהיה באמצע. כמו תמיד. אתה יודע מה הכי קשה? שכל פעם מחדש אני אמור לבחור. כאילו אתם שתי נשים שמחכות לראות למי אני קונה את החולצה היפה יותר.
לאה מניחה את הגבינה על השיש. קמה. שוטפת ידיים. כל תנועה שלה רגועה בכוונה, ואני יודע שהיא בחרה לעצור את המילים. כשהיא ככה, אני כבר לא יודע מה לעשות עם הידיים.
— אני לא מבקשת שתבחר צד, — היא אומרת לבסוף, בלי להסתובב אליי. — אני מבקשת שתבין שאני בן אדם אחד. לא משאב.
השקט הזה נמשך איזה עשר שניות. דורון צועק מהסלון שמשהו נפל. נועה בוכה בחדר. החיים שלנו אף פעם לא עוצרים בשביל הדרמות הקטנות.
אני לוקח את הטלפון, יוצא למרפסת, סוגר את הדלת מאחוריי. בחוץ כבר חם, אוויר דביק של קיץ ישראלי, ורחוק אני שומע את הממולחים של השכנה מהקומה השנייה מתווכחים על תור למכונת הכביסה. זה כל כך ביתי ומוכר, ופתאום נמאס לי מהכל. מכל העולם הזה של "תסעו, תבואו, תעזרו, תשמחו, תהיו".
אני מוציא את הטלפון. הטבעות עוברות. פעם. פעמיים. שלוש.
— הלו, אמא? שמעי, דיברתי עם לאה.
— נו? — הקול שלה תקווה כזאת, שתלטן אבל רך, כמו תמיד כשהיא מריחה שהיא עומדת לקבל מה שהיא רוצה.
— השבת אנחנו לא מגיעים.
שקט. ארוך. כזה שמסנן את האוויר מהקו.
— מה זאת אומרת לא מגיעים?
— בדיוק מה שאמרתי. לא השבת. לאה צריכה לנוח, יש לה תוכניות, וגם לי נמאס לארוז את הילדים כל שישי כמו גדוד צבאי.
— יואב, חכי רגע. אבא שלך כבר קנה דגים בשוק. הוא עמד שעה בתור אצל עובדיה בטבריה. שעה, אתה שומע? ועכשיו מה, נזרוק את הדג?
— לא זורקים. תקפיאו. או שתזמינו את הדודים.
— הדודים? אלה שגרים עשר דקות מאיתנו ולא טורחים להתקשר פעם בשבוע? אתה מדבר אליי על הדודים?
— כן, אמא. בדיוק עליהם. זה לא חוק, שנסע רק אנחנו. גם הם משפחה.
אמא משתתקת שוב. אני שומע את אבא ברקע שואל "מה קרה", והיא עונה לו במשהו חד. שנייה אחר כך הקול שלה חוזר, נמוך יותר, פגוע.
— טוב. נבין. שנסע ונהננו. תבואו כשתהיו מוכנים, אנחנו אף פעם לא נלחצים. — ואז, בלי נשימה, כמו סכין שמחליקה פנימה: — אבל תגיד ללאה שלא הכול בחיים זה "לי מגיע".
אני סוגר את העיניים. הנה זה. בדיוק בשביל זה לא רציתי להתקשר.
— היא לא אמרה ככה, אמא. אל תכניסי לה מילים בפה.
— אז מה היא אמרה?
— היא אמרה שהיא עייפה. וזה מספיק.
אני שומע נשיפה. אולי בכי. אולי סתם רוח. קשה לדעת עם אמא שלי.
— טוב, יואב. תהיו בריאים. נסתדר. למי יש יותר גרוע מאיתנו.
היא מנתקת. אני נשאר עם הטלפון ביד, מסתכל על המסך שנכבה, והאצבעות שלי עדיין מחזיקות אותו חזק מדי.
חזרתי הביתה. לאה יושבת עכשיו על הרצפה בסלון, בונה עם נועה מגדל מקוביות עץ. דורון רוכן מעל חוברת של נקודה לנקודה ומוציא לשון מריכוז. כשאני נכנס, לאה מרימה אליי מבט אחד. שואלת בלי מילים.
— התקשרתי. אמרנו שלא באים.
היא מהנהנת. רק ניענוע קטן כזה של ראש. אבל היד שלה מניחה קובייה חדשה על המגדל, והיא משחררת כתף אחת, וזה הכי קרוב ל"תודה" שהיא תיתן לי היום.
אני נותן אצבע לנועה, היא תופסת אותה ומחייכת אליי עם כל השיניים הקטנות. הבטן שלה עוד רגע, עוד שנה, עוד אלף דברים קטנים כבדים.
אבל עכשיו, השבת הזאת, לראשונה מזה הרבה זמן, אף אחד מאיתנו לא אורז כלום.
