הטובה

הדיינר המאובק בצד כביש החוף רחש כרגיל – ריח של שמן חמוץ, המהום של טלוויזיה ישנה מעל הבר, וצחוק רם של ארבעה אופנוענים שישבו בשולחן הפינתי. מעילי העור השחורים שלהם היו מונחים לצד קסדות שרוטות, וצלחות המבורגרים כמעט ריקות תפסו את מרכז השולחן.

הדלת נפתחה ופעמון קטן צלצל. אישה זקנה נכנסה, דוחפת הליכון ברזל לפניה. שערה הלבן נאסף בצמה דקה, עיניה נפוחות ממאמץ. תיק עור בלוי תלוי על פרק ידה כמו חפץ יקר מפז.

השוק הפסיק לזוז. מלצרית קפאה עם קנקן קפה ביד. נהג משאית הנמיך את העיתון.

הזקנה התקדמה באיטיות ישר אל שולחן האופנוענים. קול הגומי של גלגלי ההליכון חרק על הרצפה, והצחוק סביב השולחן גווע לאט, כאילו מישהו סגר ברז.

היא עצרה ממש לידם, נשמה עמוק, ואמרה:

"אני צריכה לבקש מכם טובה אחת."

האופנוען הצעיר בחבורה, ליאור, החזיק המבורגר בידו, לא מצליח להחליט אם לנגוס או להניח.

"סליחה, גברת?" שאל.

הזקנה בלעה רוק, עיניה התמלאו בלחות.

"התוכלו להעמיד פנים שאתם הבנים שלי? רק אחר צהריים אחד."

דממה נפלה על הדיינר. אפילו הג'וקבוקס נדמה היה כמי שהנמיך את הווליום.

האופנוען הגדול, קירח בעל צלקת אלכסונית מעל גבה אחת, הניח לאט את ספל הקפה. האיש ישב והביט בה, מחכה.

הזקנה ניסתה להתיישר מעט.

"קוראים לי שרה מימון," אמרה. "אני גרה חמישה קילומטר מכאן, במושב מגדל, ממש על נחל צלמון. הבית הכחול הקטן. בעלי, ישראל, בנה אותו בידיו לפני שנפטר."

קולה רעד, אבל המלים יצאו ממנה בלי הפסקה.

"חברת נדל"״ן בשם 'פיתוח הגליל' טוענת שחתמתי על מסמכים למכור להם את הבית. מעולם לא חתמתי. אחה"ץ הם באים עם צו פינוי."

הגבר הקירח גירד את הסנטר. "הם חושבים שאת לבד," אמר. זאת לא הייתה שאלה.

שרה הנהנה. "הם חושבים שאני חסרת אונים ולבד."

אז הוא קם, והכיסא חרק ברצפה. "את לא חסרת אונים."

איש נוסף קם – ארז, בעל זקן שחור ארוך שהגיע עד לחזה. "ואת ממש לא לבד."

הם הציגו את עצמם במלים ספורות. הקירח – עמוס. הצעיר – ליאור. בעל הזקן – ארז. הרביעי, ששתק רוב הזמן, היה ניר, גבר רחב כתפיים עם קעקוע של פניקס על האמה.

"אנחנו באים איתך," אמר עמוס.

שרה הביטה בארבעתם. "אין לי איך להחזיר לכם."

ארז חייך. "אז תכיני לנו קפה."

הם ליוו אותה החוצה, אל המונית שלה שחיכתה עם מנוע דולק. שני אופנועים נסעו לפני המונית, שניים מאחור, מלווים את המונית בדרך העפר שהתפתלה אל המושב. ילדים עצרו לשחק ובהו בשיירה הקטנה כשחלפה על פניהם.

הבית היה קטן וכחול בדיוק כפי שסיפרה. שביל מאבן ירושלמית הוביל אל דלת עץ שהתבלתה בשמש. מאחורי הבית פיכו מי הנחל, ולגפן שעל הסוכה עוד השתלשלו אשכולות ענבים מאוחרים.

שרה הכינה קפה. הם ישבו במרפסת הקטנה, והיא שלפה אלבום תמונות – ישראל, בעלה, מניח את הלבנה הראשונה, מחזיק אותה צעירה ליד עץ הזית שנטעו בחצר.

עמוס הפך דפים בשקט. "הוא בנה לך ארמון, גברת שרה."

היא חייכה, אבל עיניה נותרו לחוצות. "והם רוצים להפוך אותו למגרש חניה למלון."

בשעה ארבע בדיוק נשמע קול מנועים כבדים. ג'יפ שחור וטנדר לבן עצרו בחריקה בשביל. מהג'יפ יצא גבר בחליפה כחולה, מזיע, מחזיק תיקיה. אבי חזן, קבלן של 'פיתוח הגליל'. מאחוריו השתרכו שני מאבטחים רחבים, ומהטנדר ירד אדם שלישי עם פנקס – פקיד הוצאה לפועל.

שרה הצמידה יד לחזה. עמוס נגע קלות בכתפה. "תישארי במרפסת. אנחנו נדבר."

הארבעה קמו. הם ירדו במדרגות ונעמדו בשורה לפני דלת הבית, רחבי כתפיים, זרועות מקועקעות שלובות על החזה.

חזן עצר ממרחק מטרים ספורים, בוחן אותם. "מי אתם? תפנו את השטח."

עמוס לא זז. "אנחנו הבנים שלה."

חזן גיחך. "אין לה בנים. בדקנו."

"הנה, פגשת," אמר ארז.

פקיד ההוצאה לפועל ניגש, מהסס. "יש לנו צו פינוי תקף. האם יש מסמך שמוכיח שהבית לא נמכר?"

שרה קמה ממקומה במרפסת, ידייה רועדות. "אני אומרת לך שמעולם לא חתמתי! בעלי מת פה, אני לא מוכרת."

עמוס הוציא מכיסו דף מקופל. קודם לכן, בזמן ששרה הכינה קפה, הוא עיין בתעודות שמצאה בתיק הישן – וביניהן מכתב שחרור מבית החולים פוריה. "התאריך שעל החוזה שלכם," אמר בקול שקט, "הוא השני באוקטובר. באותו יום גברת מימון אושפזה במחלקה פנימית. יש אישור."

חזן החוויר. "זה זיוף? אולי היא חתמה לפני או אחרי."

"יש תיעוד מצולם מהמצלמה שלה, שמראה שהיא בכלל לא עזבה את המושב בשבוע ההוא. חתימה שלה? תביאו לי השוואה לגרפולוג."

המאבטחים זזו באי נוחות. פקיד ההוצאה לפועל הביט במסמך, ואז בחזן. "אדון חזן, אם יש ספק באמיתות החתימה, אין לי סמכות לפנות."

חזן הזיע. "זאת קנוניה. כל האופנוענים האלה – סתם פושטקים שהיא שילמה להם."

הוא פנה למאבטחים. "תפנו אותם בכוח. עכשיו."

המאבטחים התקדמו. עמוס פשוט הפשיל שרוולים, חושף שרירים מצולקים. ניר זז מעט הצידה, חוסם את השביל עם האופנוע הרחב. ארז וליאור נותרו דרוכים, מבטיהם נעולים.

"תקשיב טוב, חזן," אמר עמוס, ועיניו נחות על הקבלן כמו משקולת. "לפני חצי שעה התקשרתי למשטרה. סיפרתי להם שיש פה ניסיון הונאה וזיוף חתימה. הניידת בדרך."

כאילו בתגובה, יללת סירנה עלתה בכביש הראשי והתקרבה במהירות.

חזן קפא. הוא הביט לאחור לעבר הטנדר, חישב מסלול מילוט – אבל האופנועים חסמו את היציאה. הוא נותר לכוד.

ניידת המשטרה עצרה ליד הגדר. שני שוטרים ירדו, ואחד מהם ניגש אל הפקידה. "קיבלנו דיווח על ניסיון הונאה. מי זה?"

עמוס הצביע על חזן. "האיש הזה ניסה לפנות אישה מביתה בעזרת חוזה מזויף. יש לנו הוכחות."

השוטר לקח את המסמכים, העיף מבט במכתב השחרור מבית החולים. חזן ניסה למלמל שמדובר באי הבנה, שהמזכירה טעתה. אבל הפקיד הודה בפני השוטרים שהתעורר ספק, והמאבטחים כבר נעמדו בצד, ידיהם מורמות קלות.

השוטר ביקש מחזן להתלוות אליו לחקירה. חזן הלך אל הניידת, חיוור כסיד. שאר המכוניות הסתלקו בנסיעה איטית, משאירות אחריהן אבק.

שרה עמדה על המדרגה האחרונה, ידה האחת על ההליכון ופניה שטופות דמעות.

"הם הלכו? באמת הלכו?"

ארז ניגש אליה והניח בעדינות יד על כתפה. "הם לא יחזרו יותר. את לא תזוזי מפה."

עמוס הרים את אלבום התמונות שנשאר על שולחן המרפסת. "ועוד דבר," אמר, "אם תסכימי, אנחנו נעבור פה כל יום שישי בערב. לבדוק שהכל בסדר."

היא הביטה בהם בזה אחר זה, ארבעת האנשים שנפלו לחייה כמו משאלה שבעלה שלח לה ממרחקים.

"אז אתם באמת הבנים שלי עכשיו," לחשה.

ליאור, הצעיר, שם את שארית ההמבורגר הקרה בכיסו והתקרב. "אמרנו לך, גברת שרה. את לא לבד."

הרוח מן הנחל נשאה את קול הצחוק של חמישתם אל בין העצים.