הגשם זלג על מעיל הצמר השחוק של מרים כשחצתה את לובי מלון "הכרמלית" בחיפה. האורחים הפנו את מבטם מהנברשות והביטו בה מניחה מפתח פליז מוכתם על דלפק השיש.
אורי, מנהל משמרת הערב, בהה בשרוול המטולא שנגע במשטח הממורק. "גברת, תפני את המקום לפני שאני מזמין מאבטח."
מרים לא הסירה את כף ידה מהמפתח. "אני רק מבקשת את חדר 412."
אורי צחק צחוק קצר, חזק מספיק כדי שיישמע מעבר לפסנתר הכנף. "את לא יכולה להרשות לעצמך אפילו קפה פה."
דווקא ליד המסוף הסמוך, פקידת הקבלה יעל הפסיקה להקליד. היא נעצה מבט במספר שהוטבע על הפליז.
"אדון אורי," אמרה בקול מהוסס, "החדר הזה נאטם לפני שנים. הקומה מסתיימת ב-411."
חיוכו של אורי התהדק. הוא ירש את ההוראה בדיוק כמו כל קודמיו בתפקיד: לעולם לא להנפיק 412, לעולם לא להיכנס, לעולם לא לדון בכך.
"החדר שייך לבעלים," קבע.
מרים נעצה בו את עיניה. "לא."
דלתות המסתובבות נפתחו שוב. אישה בחליפת פשתן אפורה מיהרה פנימה, אחריה שני עורכי דין ולחוצה אל חזה קופסת מסמכים חסינת אש.
"אמא, מצאנו את המסמכים." ליאת הניחה את הקופסה על הדלפק ופתחה אותה. מעל כל הניירות נחה שטר הקניין המקורי של מלון "הכרמלית", קפליו מצהיבים. מתחת לשם המלון הופיעה חתימתה של מרים, ולצידה סעיף בכתב יד: *חדר 412 וכל המוצפן בתוכו ייוותרו ברשותה הבלעדית למשך כל חייה.*
אורי הושיט יד אל טלפון הדלפק, אך יעל אחזה בפרק ידו. נורה אדומה קפצה על המסך שלה.
מישהו פתח למעלה את דלת 412.
יעפה של עשן אלקטרוני נישאה מאיפהשהו. אורי קפא. "זה לא ייתכן."
ליאת טרקה את הקופסה וצעדה למעלית. עורכי הדין אגפו את מרים משני צדדיה, דריכה כמו ציפור זקנה שכבר לא מפתיעים אותה. אורי ניסה לחסום את דרכם. "אני מתקשר למשטרה." אבל אחד מעורכי הדין הניח כרטיס ביקור על הדלפק: "תתקשר. ולהסביר להם למה הפרתם חוזה שעומד בתוקף שמונים שנה."
המעלית עלתה. קומה רביעית. המסדרון נגמר בקיר אבן שהכריז *סוף הקומה*, אבל מימין, מאחורי פיגום נטוש וארגזי מצעים עבשים, נמתחה דלת מצופה עץ אלון ועליה לוחית 412.
הדלת לא הייתה סגורה. קו אור חיוור בקע מבעד לחריץ.
מרים דחפה אותה לאט.
בתוך החדר, ליד קיר הצפוני, איש גוץ בחולפת משי פתח ביד רוטטת כספת קיר שנחשפה מאחורי טיח סדוק. מר נתנזון, הבעלים הנוכחי של המלון. לידו עמד מנעולן עם מקדחה חשמלית.
"מה–" נתנזון הסתובב, פניו חיוורות. "מי הכניס אתכם?"
מרים לא ענתה. היא ניגשה אל הכספת, שדלתה הייתה שמוטה על ציר אחד, ובתוכה נחה קופסת עץ קטנה מרופדת קטיפה. היא הוציאה אותה, פתחה, והביטה על שרשרת זהב וחרוזי אלמוג ועל מעטפת נייר צהבהב. המעטפה הכילה עשר מניות של חברת החשמל מ-1938.
"סבתא שלי קברה את זה כאן כשהטורקים הפציצו," אמרה מרים בקול שקט. "זו הסיבה היחידה שמכרתי את המלון כולל הסעיף."
נתנזון נחר. "הכספת שלי. החדר שלי. את רוצה להיתבע?"
אבל המנעולן כבר קיפל את המקדחה. "אדוני, אני לא מעורב. היא הראתה לכם צוואה."
מרים שלפה את המעטפה עם המניות, טלטלה אותה מול עיניו. "אתה יודע כמה שווה חשמל מלפני קום המדינה? בערך פי ארבעה מהמלון שלך. אבל אני באתי רק בשביל השרשרת. סבתא שלי ענדה אותה בלילה שבו קיבלה קבלה על הקניין."
בלובי, שוטרים פתחו את דלתות המסתובבות. ליאת חייגה למוקד עוד במעלית. נתנזון נשען על קיר, ידיו מונפות.
אורי, מנהל המשמרת, עמד במסדרון קומה הרביעית ולא העז להיכנס. הוא ראה את מרים תוחבת את הקופסה לארנק הישן שלה. שום דמעה, שום חיוך. היא פשוט משכה את חגורת מעיל הגשם הרטוב שלה והלכה.
הגשם בכניסה למלון עדיין טפטף. מרים עצרה לרגע, נשמה את אוויר הלילה המלוח. נורה אדומה עדיין הבהבה על מסך הקבלה, אבל ברחוב חיכתה מונית.
ליאת החזיקה לה את הדלת. "אמא, נסע? יש תה אצלי."
מרים נכנסה, מצמידה את הארנק לברכיה. המונית נסעה. מאחור, אורות מלון "הכרמלית" הבליחו מבעד לוילון הגשם, וברקיע נשמע רעם רחוק.
