Hazel Tang
הדוכן של ציפי מלכה עמד באותה פינה בשוק הכרמל כבר שלושים ושתיים שנה. דוכן קטן, עם סוכך בד בצבע כתום שדהה
עשרים שנה חיפשתי את האישה הזאת, ולא ידעתי אפילו את שם המשפחה שלה. חורף של שנת אלפיים ושש. ילדה בת שמונה
—את לא תרמת פעם אחת למשפחה הזאת! זה מה שתמר צעקה, והחנוכייה על האדן רעדה כל כך שאחד הכוסיות נפל ונשבר
– גברת, בבקשה תאספי את המגבת מהמזרן אם את עוזבת, אסור לתפוס מקומות מהבוקר – אישה שמנמנה בפראו פרחוני
לפני שלושה שבועות גיליתי שבעלי התאהב במתמחה הצעירה במשרד שלו. ודווקא אז, בפעם היחידה בחיי שבאמת היה לי
האולם של מלון "קרלטון" בתל אביב היה מואר כמו תפאורה לסרט. נברשות קריסטל, שולחנות עגולים עם
"סליחה… זה שייך למישהו מכם?" הקול בקע נמוך, כאילו מתאמץ להישמע בכלל, כשהילדה הקטנה נכנסה
השעון הצלצל חצות היום ברחבה המרכזית של פתח תקווה, כשראש העיר אבי זמיר יצא למרפסת הבניין העירוני להכריז
בגיל שמונים ואחת למדתי שאפשר למחוק אדם לגמרי בלי לגעת בו באף אצבע. שלושה חודשים אחרי שבני יורם ואשתו
אני אגיד לכם איך זה מתחיל: עם ריח של בשר על האש ומוזיקה מזרחית בווליום גבוה, ואף אחד לא שם לב שבפינה