בגיל שמונים ואחת למדתי שאפשר למחוק אדם לגמרי בלי לגעת בו באף אצבע.
שלושה חודשים אחרי שבני יורם ואשתו שירן עברו לגור אצלי, בבית שלי ברחוב השקד, ליד שוק פחם בחיפה, שירן הדביקה פתק מודפס על דלת המקרר. "תקנון הבית", כתוב בכותרת, ותחתיה רשימה מסודרת. בקול הרגוע שאנשים משתמשים בו כשהם רוצים שאכזריות תישמע הגיונית, היא הודיעה לי שמעכשיו אני צריכה "לתאם מראש" שעות שימוש בסלון.
הסלון שלי. המטבח שלי. הכורסה הירוקה-כהה ליד החלון, זו שקניתי בשנת 1991 בחיסכון של חצי שנה ממשכורת מורה. שם קראתי במשך שלושים שנה, שם האזנתי לתוכנית הבוקר ברדיו, שם בעלי המנוח, אבנר, פעם כיסה לי את הרגליים בשמיכה כשנרדמתי אחרי יום עבודה. שירן העבירה אותה לממ"ד "כי היא לא מתאימה לעיצוב החדש".
בשבועות הראשונים אמרתי לעצמי שהם רק עייפים מההעברה. זה היה הכאב הראשון: ההכחשה.
הם הגיעו עם שבע מזוודות, שתי קופסאות אחסון גדולות, ומכונת קפה שחורה מבריקה בגודל שראתה אותה בחיים שלי רק בקפה ליד הכרמל. שירן החליפה את מפת התחרה שלי במפה בז', העבירה את התבלינים שלי לצנצנות עם תוויות באנגלית, ודיברה על "יעילות" כאילו הבית שלי היה מחסן מנוהל בצורה גרועה. יורם נמנע ממבט ישיר אליי וחזר על המילה האהובה עליה: "זמני. זה רק זמני, אמא".
הכאב השני היה השפלה, מחופשת לעזרה.
בארוחת ערב אחת יורם אמר שהסלון צריך "להפוך למשותף יותר". יומיים לאחר מכן הופיע התקנון: שעות שקט, לוח זמנים למטבח, אישור מראש לאורחים, ובסוף הרשימה — נקודה אחת שהכתה בי כמו סטירה: "מרגלית תימנע מהעברת פריטים מאזורים מוגדרים". "הבנתי", אמרתי. שירן חייכה וטפחה על זרועי. "אנחנו רק רוצות הרמוניה בבית".
באותו ערב היא שלחה אותי לממ"ד כי הגיעו חברים שלה לקפה. יורם בהה בטלפון בזמן שנשאתי קופסאות עם תוויות "מעילי חורף" ו"שונות". הכורסה שלי נדחקה בין ערימת ברזנטים לאופני הכושר המאובקות, מתחת למנורה שמבהבת. ישבתי שם, שתי כפות ידיים על הידיות הבלויות, וחשתי את הכאב השלישי עולה. כעס. לא כעס חם. כעס שלי היה זקן, מאופק, סבלני.
למחרת בשש בבוקר נכנסתי למטבח בחלוק הסגול שלי. שירן עמדה ליד השיש ושתתה שייק ירוק. "מרגלית, זמן ארוחת הבוקר מתחיל בשבע". פשטתי את היד לקומקום. היא שמה את כף ידה עליו. "תכבדי את השיטה", אמרה. "זה זמני". קופסאות התה שלי נדחקו למעלה מאחורי סלסלה עם תווית "פריטים ישנים". ישנים. כאילו כבר קברו אותי.
יורם נכנס עם שיער רטוב ואוזנייה אחת. כששאלתי איפה התה שלי, הוא נאנח. "שירן סידרה מחדש. זה עובד יותר טוב כך". הסתכלתי עליו. "בשביל מי?" הוא נשף כאילו התעייפתי אותו. "אמא, אפשר שלא נתחיל ככה את היום?"
זה היה הכאב הרביעי: האבל. התאבלתי על הילד שהיה מתגנב למיטה שלי בלילות סופה. התאבלתי על הגבר שיכול לראות את אמו נמחקת סלסלה אחרי סלסלה ולקרוא להתנגדות שלה "לא נוח".
שירן שילבה ידיים. "הסכמת לתקנון". "לא", אמרתי. "טעית לפרש את השתיקה שלי כהסכמה". הפנים של יורם התקשו. "אמא, אל תעשי מזה דרמה". משהו בתוכי נהיה שלו לגמרי. זה היה הכאב החמישי: הקבלה.
הורדתי את מגנט הלימון מהמקרר, קילפתי את התקנון, והנחתי אותו על השיש. השפתיים של שירן התעקלו בביטחון שאני מתפרקת. יורם החזיר את האוזנייה.
ואז הכנסתי יד לכיס החלוק והוצאתי מעטפה סגורה עם שמה של עורכת הדין, אתי מזרחי, רשום עליה מהמרכז המסחרי ליד קניון חוצות הכרמל, שם פגשתי אותה שבוע קודם. חיוכה של שירן נמחק. יורם הוציא לאט את האוזנייה. "מה זה?" שאל. הנחתי יד אחת על המעטפה והבטתי בבני ישר בעיניים. "אתם נתתם לי תקנון לחיות בבית שלי", אמרתי. "אתמול בלילה ביקשתי מישהי שתכתוב תקנון איך אתם עוזבים אותו". הושטתי לו את המעטפה. "פתח".
ידיו רעדו קלות. בתוך המעטפה היה מכתב עורך דין על נייר רשמי: הודעת פינוי בת שלושים יום, ולידה — העתק הטאבו שהוכיח, בשחור על לבן, שהבית ברחוב השקד נרשם על שמי בלבד, עדיין, מאז 1988. שום הסכם מגורים לא נחתם, שום זכות דיירות לא ניתנה. יורם ושירן גרו שם בחסד שלי, לא בזכותם.
"את זורקת אותנו לרחוב?" שירן צרחה, והקול שלה לראשונה לא היה רגוע ומדוד. "אני לא זורקת אתכם לשום מקום", אמרתי בשקט. "יש לכם חודש לארגן דירה. אני אפילו אעזור לכם לחפש, אם תרצו. אבל התקנון הבא בבית הזה אני כותבת".
יורם קרא את המכתב פעמיים, שלוש, כאילו המילים ישתנו אם יתאמץ מספיק. "אמא, אנחנו יכולים לדבר על זה —" "דיברנו", אמרתי. "במשך שלושה חודשים דיברתי בשקט, בכורסה שלי, במטבח שלי, וזה לא עבר אליכם. אז הפעם אני כתבתי".
שירן ניגשה למקרר ותלשה את הסלסלה עם התווית "פריטים ישנים", כאילו זה יפתור משהו. זה לא פתר כלום.
למחרת, החזרתי בעצמי את הכורסה הירוקה-כהה מהממ"ד לחלון שבסלון. גררתי אותה לאט על הרצפה, בלי לבקש עזרה מאף אחד, ושתלתי אותה בדיוק במקום שהיתה בו שלושים שנה. ישבתי בה עם כוס תה מהקופסה הישנה, בתה שהחזרתי בעצמי לארון התחתון שבו הוא תמיד היה.
יורם עמד בפתח ולא אמר כלום. הוא ידע שהמכתב אמיתי, שעורכת הדין אמיתית, ושאמא שלו, בפעם הראשונה בשלושה חודשים, לא מבקשת רשות.
שלושים יום אחר כך הם מצאו דירה בקריית אתא. בבוקר שעזבו, שירן לא הביטה לאחור. יורם עמד על המדרגה האחרונה עם קרטון בידיים, הביט בבית, ואז בי, בכורסה הירוקה שלי מול החלון. "התגעגעתי אלייך לפני שעזבת בכלל", אמר. לא עניתי. הנחתי את כוס התה על השיש, ליד המקום שבו פעם היה תלוי מגנט הלימון, וסגרתי את הדלת.
