נדב בן-צבי, שלושים ושתיים, חתם באותו אחר-צהריים על העסקה שחיכה לה שלוש שנים – מכירת חברת הסטארט-אפ שהקים לרשת אמריקאית, תשע מאות אלף שקל נטו, אחרי מסים. ישב במכונית מתחת למשרדי עורכי הדין ברחוב רוטשילד בתל אביב ובכה. לא מהתרגשות. מהקלה.
קנה בדרך זר של פרחים מהחנות ברחוב אבן גבירול, עצר ב"קונדיטוריה בן עמי" לקחת עוגת שוקולד עם הכיתוב "מזל טוב, אהובתי" בקרם לבן, ונכנס לווילה ברמת השרון בשמונה וחצי בערב בצעקות שמחה שהדהדו בחדר המדרגות.
"מיכל! מיכל, בואי כבר, יש לי חדשות!"
מיכל, אשתו, בת עשרים ותשע, לא ענתה. בבית היה שקט מוזר, רק האור הכתום הקטן של המנורה בפינת הסלון דלוק. נדב הניח את הפרחים על שולחן הבר, הניח את העוגה לידם, והתחיל לעלות במדרגות.
בפתח חדר ילדים ישב איתי, בנם בן הארבע, בפיג'מה עם דמויות של "פפה פיג", מושך בשרוול שלו, ואמר, בלי שום הקדמה, כאילו דיווח על עובדה יומיומית:
"אבא, קרלוס היה כאן. הוא עלה עם אמא."
נדב עמד במקום. הרגליים שלו המשיכו ללכת לפני שהראש הצליח לעבד את המילה. קרלוס. השם הזה היה קבור. קרלוס פריירה, מאמן הטניס הפורטוגזי מהמועדון בהרצליה פיתוח, זה שמיכל נפרדה ממנו – לפי הגרסה שלה – שנתיים לפני שהתחתנו. נדב ידע עליו רק משתי תמונות ישנות שמיכל השמידה "כדי לא להזכיר" ומסיבה אחת, לפני חמש שנים, שבה הוא ראה אותם רוקדים צ'ה-צ'ה-צ'ה כמו שני אנשים שמכירים את הגוף אחד של השני יותר מדי טוב.
הוא עלה את שאר המדרגות בלי להרגיש אותן. דלת חדר השינה הייתה סגורה חלקית. מבעד לפתח נשמע קולה של מיכל, לא פאניקה, אלא עצבנות מנוהלת – "תתלבש, תתלבש מהר" – וקול גבר עמוק, במבטא שלא השתייך לשום רחוב בארץ, ממלמל "espera, espera".
נדב דחף את הדלת.
האור בחדר היה כבוי, רק המנורה הקטנה על השידה שפכה אור צהבהב על הסדינים הפרושים ברישול, על הבגדים שמוטלים על הרצפה בלי סדר, ועל קרלוס פריירה – שמן יותר ממה שזכר, בלי חולצה, אוחז את המכנסיים שלו ביד אחת ומנעל בשנייה – שעמד באמצע החדר כמו ילד שנתפס גונב מהמקרר.
מיכל כרעה על הקצה הרחוק של המיטה, מכוסה בסדין, הפנים שלה לבנות.
"נדב, זה לא… תן לי להסביר, זה לא מה שזה נראה."
"זה בדיוק מה שזה נראה," אמר נדב, וקולו היה שקט בצורה שהפחידה אותה יותר מצעקה.
הוא לא זרק כלום. לא שבר אף דבר. הוא עמד בפתח, הפרחים עדיין בידו האחת, הבד של הניילון שעטף אותם מתקמט בין האגודל והאצבע, והסתכל עליהם שתי שניות שהרגישו כמו שעה. אז הוא הסתובב, ירד במדרגות, הניח את הפרחים על שולחן הבר בלי מילה, ישב לידם, והמשיך לאכול לבד את העוגה עם הכיתוב "מזל טוב, אהובתי" מהקופסה, בכפית, בזמן שממעל נשמעו צעדים נמהרים וקרלוס מחפש איזה דלת תוביל אותו לרכב שלו.
הוא לא רדף אחריו. לא היכה אותו. פשוט נתן לו לצאת.
מה שעשה נדב בשבוע שאחרי זה, לא נעשה בכעס. הוא התקשר לעורכת הדין שלו, ענת שגיא, שליוותה אותו בעסקת המכירה, וביקש שתכין לו הסכם גירושין על בסיס הפרדת רכוש מוחלטת – מראש כתוב בהסכם הממון שלהם משבע שנים קודם, שמיכל חתמה עליו בלי לקרוא טוב, שבמקרה של בגידה מוכחת הדירה ברמת השרון, שרשומה על שמו בלבד מכספי הוריו, לא נכללת בחלוקה, וגם תשעים אחוז מתמורת מכירת החברה, שנעשתה אחרי נישואיהם אך ממומנת מהון שהביא לפני הנישואין, נשארים אצלו.
הוא לא ביקש משמורת מלאה על איתי. ביקש משמורת משותפת, כי ידע שהילד אוהב את אמו. אבל הוא דרש, וקיבל, שהחברה החדשה שהקים – בעזרת הכסף מהמכירה – תהיה רשומה אך ורק על שמו, בלי אפשרות למיכל לטעון לחלק בה בעתיד, כפי שהיא ניסתה לרמוז דרך אמא שלה בטלפון פעמיים.
מיכל ניסתה. התקשרה, שלחה הודעות, חיכתה ברחוב מתחת למשרד שלו ברחוב ויצמן ברעננה. אמרה שזו הייתה "פליטה חד-פעמית", ש"הוא פשוט הגיע לבקר, לא תכננתי", ש"אני עדיין אוהבת אותך". נדב לא ענה בכעס ולא ענה בסליחה. הוא ענה בתאריך פגישה במשרד נוטריון.
ביום החתימה, מיכל הגיעה עם אמא שלה, גברת רחל אדרי, שישבה לצידה כל הדרך וניסתה לדבר על "משפחה שלא מתפרקת כך בקלות". נדב פתח את התיקיית ניילון הירוקה שהחזיק מתחת לזרועו, שם עותק מוכן על השולחן, והחליק אותו למיכל עם עט.
"יש לך עורך דין משלך?" שאל, ברוגע.
"נדב, בבקשה, בוא נדבר על זה בלי עורכי דין, אנחנו משפחה."
"היינו," אמר, "חתמי או קחי זמן להתייעץ. אני לא ממהר, אבל אני לא יוצא מהחדר הזה בלי חתימה, היום או בעוד שבוע."
היא חתמה אחרי עשרים דקות, הידיים רועדות, בעוד אמה מנסה בלי הצלחה למשוך את העט ממנה.
נדב מכר את הווילה ברמת השרון חצי שנה אחר כך – למשפחה אחרת, זוג צעיר שלא ידע כלום על מה שקרה בחדר השני במעלה המדרגות – וקנה דירה בת שלושה חדרים בגבעתיים, יותר קטנה, אבל שלו בלבד, בלי זכר לקרם לבן ול"espera" במבטא שלא היה אמור להיות שם. איתי מבלה אצלו שלושה ימים בשבוע, וכשהוא שואל, "אבא, איפה קרלוס?" נדב עונה רק, "הוא לא חלק מהבית שלנו", ומחליף טרמפ לפיצה.
