הגשם ירד על רחוב ויצמן בחיפה כשדני גרש את אשתו ההרה לרחוב בעיטה אחת למזוודה.
"קחי את החרא שלך ותתפני," הוא צרח, והמזוודה נפתחה על המדרכה הרטובה. חולצות הריון, גרביים, קופסת עץ קטנה עם שרשרת שאימה המנוחה השאירה לה לפני שנים — הכל התגלגל בשלולית מול בניין המגורים ברחוב הדר.
מיכל, בהיריון שביעי חודש, עמדה שם בלי לזוז. בלי לצרוח, בלי להתחנן, בלי דמעה אחת. דני ציפה לסצנה. הוא קיבל שקט, וזה הפחיד אותו יותר מכל צעקה.
לידו עמדה שירה, המזכירה מהמשרד שלו בקריית אתא, עם מעיל פרווה מזויף ומבט של מי שניצחה. "היא לוקחת את זה בטירוף של שלווה," שירה אמרה.
ואז הדלת של הבית נפתחה, ועל המדרגות יצאה רבקה, אמו של דני. שבע שנים היא קראה למיכל "הטפיל שנדבק לבן שלי". שבע שנים היא דאגה שמיכל תרגיש כמו אורחת לא קרואה בבית המשפחה. עכשיו היא ירדה שתי מדרגות, התקרבה למיכל, ו — ללא אזהרה — ירקה לה בפרצוף.
הרחוב קפא. אפילו שירה הפסיקה לחייך. ילד משכן שכן הציץ מהחלון ונעלם מהר.
מיכל ניגבה את הלחי בשרוול שלה. הרימה את קופסת העץ מהשלולית, מחתה ממנה את המים בכנף החולצה, ובדקה שהשרשרת בפנים לא נקרעה. רק אחר כך הוציאה את הטלפון מהתיק שנשאר תלוי על כתפה, הקלידה שם אחד, והצמידה את המכשיר לאוזן.
"אבא," היא אמרה. "זהו. נגמר."
שקט. רק הגשם מתפוצץ על האספלט.
"תבוא לאסוף אותי. ותביא את עורך הדין."
רבקה תפסה במעקה המדרגות כדי לא ליפול. היא לא זיהתה את הקול שעלה מהרמקול — היא לא הכירה אותו בכלל. מה שהלבין את פניה היה שם אחד ש"אבא" לעולם לא נקרא בבית הזה. שבע שנים מיכל סירבה לדבר על אביה, סירבה להביא אותו לחגים, אמרה רק "הוא ואני לא קרובים" כשמישהו שאל. היא בחרה בדני בלי שום רמז על מי שעומד מאחוריה — רצתה שיאהבו אותה בזכות עצמה, לא בזכות שם המשפחה שלה.
דני צחק בעצבנות. "מי זה 'אבא'? חשבתי שאת אמרת שאין לך קשר אליו."
מיכל לא ענתה. היא רק עמדה שם, נותנת לגשם לשטוף את הרוק מהפנים שלה.
חמש דקות אחר כך נכנסו לרחוב שני רכבי שטח שחורים וחסמו אותו משני הכיוונים. מהרכב הראשון ירד בעצמו גבר בגיל שישים ומשהו, מעיל חורפי, בלי מטריה, ואחריו אישה בחליפה אפורה עם תיקיית מסמכים.
דני הסתכל בו וקפא. את הפרצוף הזה הוא הכיר — לא מתמונה משפחתית, אלא מלוח המודעות בכניסה לבניין, מהחשבונות שהגיעו כל חודש על שם חברת הניהול, מהחוזה שרבקה חתמה עליו לפני שתים עשרה שנה ושאותו דני לא קרא לעומק בחיים. השם על כל הניירות האלה היה "יצחק חיימוביץ'".
"את… הבת שלו?" דני לחש.
"מיכל חיימוביץ'," היא אמרה בקול שקט וברור. "השתמשתי בשם אמי כי לא רציתי שמישהו יתחיל להתייחס אליי אחרת."
יצחק התקרב למיכל, הביט בפניה הרטובות, ואז הפנה את המבט לרבקה.
"את ירקת על הבת שלי," הוא אמר. לא שאלה. הצהרה.
רבקה ניסתה לדבר, לא הצליחה להוציא מילה. היא ידעה את שם הבעלים מהחוזה, ידעה שהוא "יצחק חיימוביץ'" — אבל מעולם לא עלה בדעתה לשאול למה בתו הנשואה לבנה בוחרת לחיות בשם משפחה אחר. היא פשוט שילמה שכר דירה מצחיק כל חודש, שתקה, ולא שאלה שאלות שהיו עלולות לקלקל לה טובה טובה כל כך.
יצחק פנה לדני. "אתה גרשת אישה בהיריון שביעי חודש לגשם. אני מניח שאתה יודע שאני הבעלים של הדירה הזאת."
"אנחנו… אנחנו שוכרים כבר…"
"שתים עשרה שנה. במחיר של 2014. כי אמא שלך ביקשה ממני טובה, בזכות חברות ישנה עם אמי המנוחה." יצחק פנה לעורכת הדין. "אסנת, תוציאי הודעת פינוי. שלושים יום, כחוק. ותבדקי אם יש הפרה בהסכם הנוכחי — יש לי הרגשה שתמצאי."
אסנת כבר הקלידה על הטאבלט שלה.
"תחשוב על מה שעשית," יצחק אמר לדני, קרוב, בלי צעקות. "לא על מה שאני עושה לך. על מה שאתה עשית."
הוא פנה למיכל. "בואי, מתוקה. יש לנו עורך דין למחר בעשר, ויש לנו גם רופא נשים. את לא חוזרת לפה."
מיכל שמה את קופסת העץ בתיק, ליד הטלפון. היא לא הביטה בדני ולא ברבקה. היא נכנסה לרכב השחור, ואבא שלה סגר את הדלת בעדינות.
שירה עמדה שם, המעיל הפרווה המזויף שלה כבד מגשם, ולא אמרה מילה.
חודש אחר כך, דני ורבקה עמדו מול דלת הדירה עם קרטונים. המנעול כבר לא עבד עם המפתח שלהם — החברה של יצחק החליפה אותו שבוע קודם, חוקית, לפי ההודעה שנשלחה. דני צילצל בפעמון בלי תוחלת. אף אחד לא ענה.
שבעה שבועות אחר כך, בחדר לידה בבית חולים כרמל בחיפה, מיכל החזיקה בזרועותיה תינוקת קטנה ששקלה שלושה קילו ומאה גרם. יצחק נכנס לחדר עם זר חרציות צהובות ותיקייה דקה מעורכת הדין.
"קראתי לה נועה," מיכל אמרה.
יצחק הניח את הזר על השידה, התיישב על קצה המיטה, ופתח את התיקייה — חוזה שכירות חדש, על שם מיכל בלבד, לדירה קטנה ברחוב הרצל.
"מהיום," הוא אמר, "היא גדלה במקום ששם שלה כתוב על הדלת."
