התחלתי לרשום את הסיפור הזה בגלל כתם של שמן זית על דף מקומט, שהיה מודבק בפנקס המתכונים הישן של סבתא שלי, רחל. לא התכננתי לחשוף שום דבר. רק רציתי לשמר אוכל.
קוראים לי מאיה שגב, אני בת שלושים ושתיים, ואני מנהלת מטבח בבית קפה קטן ברחוב דיזנגוף בתל אביב. לפני כשנה, אחרי שסבתא רחל נפטרה בגיל שמונים ואחת, ירשתי קופסת פח ישנה מלאה בדפי מתכונים כתובים ביד. חשבתי שזה יהיה פרויקט נחמד – להקליד את כל המתכונים, לצלם אותם מחדש, אולי להוציא ספרון קטן למשפחה. חשבתי שזה יהיה פרויקט של שבועיים.
זה נמשך שמונה חודשים, ובסוף גילה דבר שהפך את כל המשפחה שלי על הראש.
הייתי יושבת בדירה שלי ברחוב בוגרשוב, בכל ערב שני, מקלידה מתכון אחר מהערימה. חמין של שבת, מרק עוף עם קניידלך, עוגת תפוחים שסבתא עשתה לכל ראש השנה. עבדתי לפי סדר, מהעמוד הראשון בפנקס עד האחרון. זה היה טקס קטן ומרגיע, בין המשמרות שלי במטבח.
בערך בעמוד השמונים, מצאתי דף שלא היה כתוב בכתב היד המוכר של סבתא. הכתב היה שונה – יותר מרובע, יותר נמרץ. זה היה מתכון לעוגת דבש, אבל בשוליים, בעיפרון שכמעט נמחק, היה כתוב: "לדינה, כדי שתזכרי מאיפה הגעת. 1968."
דינה היא אמא שלי.
שאלתי את אמא על זה בטלפון, חשבתי שזה פשוט עניין נחמד למשפחה. היא היתה שקטה יותר מדי זמן בקו. אז היא אמרה: "זה לא כתב היד של אמא שלי, מאיה. זה כתב היד של תמר."
תמר היתה אחותה הבכורה של סבתא רחל. גדלתי כשסיפרו לי שהיא מתה צעירה, בגיל עשרים ושלוש, לפני שאני נולדתי. תמונה אחת ישנה ומצהיבה שלה היתה תלויה במסדרון של סבתא, ותמיד נדמה לי שהיא עצובה בתמונה הזאת, אבל לא חשבתי הרבה על זה.
המשכתי לעבור על הפנקס, יותר לאט עכשיו, קוראת כל שוליים וכל הערה. ומצאתי עוד שלושה מתכונים בכתב היד של תמר, כולם עם הערות קטנות לאמא שלי. אחד מהם, מרשמלו ביתי בטעם תמר, היה חתום: "כי את מתוקה כמוני, גם אם אני לא יכולה להיות שם לראות אותך גדלה."
הלכתי לבקר את אמא בדירה שלה בבת ים באותו סוף שבוע, עם קופסת הפח איתי. הכנתי לנו תה בכוסות הזכוכית הישנות שהיו שייכות לסבתא, והנחתי את הדפים על שולחן המטבח שלה.
אמא הסתכלה בהם זמן רב מדי בלי לומר דבר. אז היא קמה, הלכה לחדר השינה שלה, והוציאה תיקיית ניילון ישנה שהיתה מוסתרת מתחת לערימת סדינים בארון העליון. בתוך התיקייה היה תעודת לידה.
שם האם בתעודה היה תמר, לא רחל.
אמא הפסיקה לנשום רגע, ואז אמרה את זה בפשטות, כמו משהו שחיכתה שלושים ושמונה שנה לומר: "תמר היתה אמא הביולוגית שלי, מאיה. היא נכנסה להיריון בגיל עשרים, לא נשואה, בשנת 1968. במשפחה שלנו, בעיר ההיא, בזמן ההוא, זה היה חשוב מספיק כדי להסתיר. רחל, שהיתה נשואה כבר אבל בלי ילדים עדיין, הסכימה לגדל אותי כבת שלה. תמר נשארה בבית, 'דודה' שלי, עד שהיא נפטרה. אף אחד לא דיבר על זה אחר כך."
שאלתי אותה למה היא לא אמרה לי אף פעם. היא אמרה שהיא גילתה את זה רק בגיל עשרים ושמונה, כשמצאה את אותה תעודת לידה בעצמה, ואז בחרה לשמור את זה, כי רחל היתה אמא שלה בכל דרך שחשובה, ולדעתה זה לא היה משנה דבר.
אני חושבת שהיא טעתה. לא כי זה היה משנה את האהבה, אלא כי השקר הגדיל פער שלא היה צריך להיות קיים. תמר חיה בבית ההוא במשך כל חייה הבוגרים, רואה את הבת שלה קוראת לה "דודה תמר", מעולם לא מקבלת להיות אמא בקול רם. המתכונים בפנקס היו הדרך היחידה שהיתה לה להגיד את זה.
במקום לפרסם את זה בכל המשפחה, או לקבור את זה שוב, עשיתי דבר אחד ספציפי: הזמנתי מסגרת מעץ אגוז בחנות על רחוב שינקין, והכנסתי בתוכה שני דפים – מתכון עוגת הדבש, עם ההערה בעיפרון, ותעודת הלידה המקורית. תליתי אותה בדירה שלי, לא בבית של אמא, כדי שההחלטה אם לחשוף את זה לשאר המשפחה תישאר שלה.
ואז עשיתי דבר שני. פתחתי תיק באתר של משרד הפנים, ובמשך חמישה שבועות עברתי את התהליך להוסיף את שם תמר כאם ביולוגית בתעודה המתוקנת של אמא, לצד השם של רחל כאם מאמצת. זה עלה לי אלף מאה שקל באגרות ועורך דין קטן, ולקח שלושה חודשים עד שהגיע האישור בדואר.
כשהתעודה המעודכנת הגיעה, לא עשיתי מזה סיפור. שלחתי לאמא תמונה שלה בוואטסאפ, בלי שום הודעה נוספת. היא ענתה אחרי שעתיים, רק: "תודה שעשית את זה בשבילה."
חמש שנים אחרי שתמר מתה, ושלושים ושמונה שנה אחרי שהיא כתבה את המילים האלה בשוליים של מתכון, השם שלה סוף סוף מופיע במקום שהוא היה צריך להיות מההתחלה. לא שיניתי את מי שגידל את אמא שלי. פשוט הוספתי את מי שהביאה אותה לעולם, בדף נייר רשמי אחד, שאף אחד לא יכול יותר למחוק.
