את סוויטת הפנטהאוז במלון אלמוג הכנתי לבד. יניב לא ידע. חמש שנים לנישואים שלנו, וכל פרט נבחר במו ידי – לא קונסיירז', לא מנהלת אירוח, לא עוזרת אישית שקניתי לה חיוך יקר. רק אני, שירה, במשך שלושה ימים, בין פגישות ההנהלה, סידרתי פרחים לבנים וכחולים על המרפסת, בקבוק שמפניה בדלי כסף, שני גבישי קריסטל, וכרטיס ברכה בכתב יד על שולחן הקטן. על הכרטיס כתבתי בדיו כחול:
*"לך, יניב אהובי,
עכשיו את תבין למה אבא שלי האמין דווקא במקום הזה.
שלך, שירה."*
תכננתי לגלות לו הכול בארוחת הערב. במשך שנים יניב חשב שאני סתם אישה שקטה, זאת שעומדת לצדו בערבי משקיעים, מחייכת בנימוס, ולא מתערבת בעסקים. אבל חודש אחרי מות אבי, קרן "אביב" העבירה אליי בשקט את מלוא השליטה ברשת מלונות אלמוג. ואותו מלון שיניב חיזר אחריו חודשים, השותף האסטרטגי ש*אלון וולנס* הייתה חייבת להכניס לתיק ההשקעות האירופי – לא היה נתון להחלטת דירקטוריון רחוק בלונדון, כמו שיניב דמיין. המילה האחרונה הייתה שלי.
טסתי לאילת יום לפניו, כדי להניח את הכרטיס על שולחן המרפסת במו ידי. עליתי לקומה השביעית, לבושה בשמלה בצבע שמנת, הרגשתי את המשקל של הנוכחות. מילמלתי מה שהתאמנתי עליו בטיסה מאתונה: *"נשארתי מחוץ למשא ומתן כי רציתי שהעבודה שלך תעמוד בזכות עצמה. אבל עכשיו, יניב, אני יכולה לעזור. מהכיסא שלי, לא מהצללים."*
ואז פתחתי את דלת הסוויטה, ארבע וחמש עשרה בדיוק, ושמעתי צחוק של אישה.
רך. מרוצה. מוכר.
קפאתי במסדרון, יד אחת עוד על ידית הפליז. תיק הנסיעות שלי נגע בקרסולי, כרטיס הברכה התקפל קלות בין אצבעותיי. מבעד לדלתות המרפסת הפתוחות למחצה ראיתי את בעלי עומד יחף, חולצת פשתן לבנה, ידו כרוכה סביב מותניה של נֹעה שטרית, המנהלת הקריאטיבית שלו.
נֹעה לבשה את שמלת המשי התכולה שעזרתי ליניב לבחור שבועיים קודם. "זאת מתנה ללקוחה," אמר לי אז במטבח, גלילה בטלפון. "היא מגישה בטקס קבלת הפנים באילת. הכחול מתאים לפלטת הצבעים של המלון. מיתוג טוב." הסתכלתי על התמונה, על המחיר. "זה נראה אישי מדי למתנה עסקית," אמרתי. יניב נראה מעולף ופגוע: "שירה, היא המנהלת הקריאטיבית. הכול ויזואלי. לא חייבים לחשוד כל הזמן." התנצלתי.
עכשיו נֹעה עמדה באותה שמלה בתוך סוויטת הנישואים שלי, שערה אסוף ברפיון, עגילי זהב נוצצים תחת סככת הבד הלבנה. שפתיה זזו קרוב לאוזנו של יניב, והוא חייך – לא החיוך העייף של ארוחת הבוקר, לא החיוך המלוטש של המשקיעים, אלא חיוך צעיר, קליל, כמעט אסיר תודה. ואז נֹעה נישקה אותו.
לא צרחתי. לא הפלתי את הכרטיס. לא התפרצתי למרפסת בדרישה להסבר. פשוט עמדתי בצל, צופה בבעלי מנשק אישה אחרת ליד פרחים שהוזמנו בשמי.
הטלפון שלי רטט. הודעה מיניב הופיעה על המסך: *"תקוע בפגישה באילת. בורד קול. תיכנסי, תנשמי, אני אגיע בערב. אוהב אותך."*
הבטתי מהמסך למרפסת. היד של נֹעה החליקה לתוך צווארון החולצה הפתוח של יניב. השקר היה מתוזמן כל כך גרוע, עד שכמעט הפך לאלגנטי. הרמתי את הטלפון וצילמתי תמונה אחת. לא התקרבתי, לא הייתי צריכה. פניו של יניב נראו בבירור, שמלתה התכולה של נֹעה, השמפניה, פרחי היובל, והשתקפות הכיתוב על הזכוכית: *"HAPPY ANNIVERSARY"*.
יצאתי למסדרון, סגרתי את הדלת חרש. המסדרון הדיף ריח שעוות לימון, טיח חם, ומלח ים סוף. עובדת ניקיון שדחפה עגלת מצעים חייכה אליי. חייכתי בחזרה. הפנים שלי היו רגועות בצורה מוזרה – לא רוגע של שלווה, אלא הרוגע שמגיע אחרי שמשהו מתנפץ כל כך חזק, עד שקול השברים עוד לא הספיק להגיע לגוף.
נכנסתי למעלית הפרטית של הפנטהאוז. קמט עבר עכשיו על המילה *"מבין"* בכרטיס. כשהדלתות הראי נסגרו, מחקתי את הודעת האהבה שהכנתי ליניב באותו בוקר, וחייגתי למנכ"ל המלון.
"משה," אמרתי.
"גברת כהן," ענה משה סוויסה, המנכ"ל הוותיק. שמונה עשרה שנה ניהל את אלמוג, ולמד מאבי ז"ל מתי אסור לשאול שאלות.
"תכין את המשרד של אבא," אמרתי בשקט. "ותשמור כל רישום גישה לסוויטה. כרטיסי מפתח, חותמות זמן, צילומי אבטחה – הכול."
שתיקה קלה. "בטח, גברת אבן."
השם שלי לפני הנישואים נחת כמו מפתח בדלת.
המעלית צללה לעבר קומת ההנהלה, שם חיכה חוזה השותפות של יניב – וכל עתידו – לחתימתי.
—
במשרד, המסך הגדול הראה את לובי הקבלה, שם התאספו כבר ראשוני האורחים לטקס קבלת הפנים של "אלון וולנס". יניב תכנן שהערב יהיה חשיפת החזון האירופי – שותפות עם מלון אלמוג, חוזה בלעדי, השקת מותג הבריאות הבינלאומי.
הוא לא ידע שבמקום חוזה, אצפה בהקלטה.
משה סוויסה הניח בפניי טאבלט עם שלושה חלונות: מצלמת אבטחה מסדרון, חותמות כרטיס – סוויטה 707, ולוג הכניסות של נֹעה שטרית. היא נכנסה עם תג אורח שהונפק על שמה, ארבע שעות לפניי. יניב הגיע שעה אחריה, נכנס איתה, לא דיווח על אורחת, לא הזמין לה חדר נפרד. כשראיתי הכול מונח לפי דקות, חום עלה לי בגרון, לא של בכי – של דלק.
"משה, תדאג שהטאבלט יוצג על המסך באולם מיד אחרי נאום הברכה."
"מה יהיה בנאום?" שאל חרש.
"הנאום שלי," אמרתי.
—
שעה אחר כך, ישבתי בשורה הראשונה, שמלה מוחלפת – עכשיו חליפה כחולה כהה, עגילי יהלומים שאבא נתן לי כשהגשתי את הדוח השנתי הראשון. יניב עלה לבמה, נרגש, חולצה לבנה, מקטורן, עניבה תכולה. הוא נשא נאום חלק, דיבר על חזון, על אירופה, על הסינרגיה בין מותג הבריאות למלון היוקרה. קרא לי "אשתי המדהימה" מהבמה, והקהל מחא כפיים. נֹעה שטרית ישבה בשורה השלישית, מחייכת, אותה שמלה.
כשיניב סיים והזמין את "נציגת הבעלים" לבמה, קמתי. יניב הביט בי מופתע, אבל לא חשש – הוא הכיר אותי כזו שיודעת להקריא מילים של מישהו אחר. לא הפעם.
עליתי על הבמה, לחצתי את ידו, התקרבתי למיקרופון.
"ערב טוב לכולם. קוראים לי שירה אבן-כהן. לפני חמש שנים נישאתי ליניב, ומאז, שמרתי מרחק מהעסקים. אבל לאחר מות אבי, משה אבן ז"ל, הבעלות על רשת מלונות אלמוג עברה אליי." הקהל השתתק. "החוזה שיניב כל כך חיכה לו, זה שאישורו יקבע את עתיד החברה – לא ייחתם הערב."
יניב החוויר. "שירה, מה את עושה?"
הבטתי ישירות למצלמה שהקרינה על המסך שמאחורינו. "תצוגה, בבקשה." משה הפעיל את הלופ.
על המסך הענק, בחדות HD, הופיע צילום האבטחה: יניב ונועה נכנסים לסוויטה 707, חותמות זמן, ואז – התמונה שצילמתי: הם מתנשקים, הזר, השמפניה, כיתוב היובל. מתחת לתמונה רצו הודעות הסלולר של יניב אליי: *"תקוע בפגישה. אוהב אותך."*
האולם רחש. נֹעה קמה ממקומה, פניה לבנים. יניב הביט בי, וכל המילים המלוטשות נעלמו. "שירה, תני לי להסביר…"
"אין צורך," אמרתי למיקרופון. "החוזה נדחה לצמיתות. מועצת המנהלים של אלמוג, ברשותי, מודיעה בזאת על הפסקת המשא ומתן. באשר אליך, יניב – המנכ"ל והיועץ המשפטי מחכים לך בקומת ההנהלה לחתום על מסמכי הפרידה. על השותפות, ועל הנישואים."
ירדתי מהבמה, חלפתי על פני נֹעה, שרשרת פנינים בידה רעדה. "השמלה באמת יפה," לחשתי לה. "תשמרי אותה. הוא יזדקק למזכרת."
במשרד שקע יניב בכיסא מול שולחן אבי, וחתם. ידו רעדה, הדיו נמרח. לא נשארתי לצפות. עליתי לגג המלון, לאותה בריכת סלע קטנה שתכננתי לשחות בה איתו. עכשיו שׂחיתי לבד. המים היו קרים, מלוחים, כמו הים האמיתי. מבפנים.
כשעה אחרי, קיבלתי הודעה ממשה: *"הוא עזב עם האישה. אני שומר את הרישומים. יפה שחית."*
הסתכלתי למערב, שם קו החוף האדים. באותו רגע, הטלפון צלצל – משקיע לונדוני, שותף פוטנציאלי חדש, שביקש לקבוע פגישה. עניתי.
"בוקר טוב," אמרתי, טון קר, מקצועי. "אני שומעת."
