האולטימטום

שולה נכנסה בשש בערב בדיוק, בלי צלצול, בלי הודעה. חום יולי הדביק של חיפה נדחף איתה מהמסדרון, ויחד איתו – הריח התקוע של השרוולים הקצרים, אותם חולצות משי שהיא מחליפה כל שלושה ימים. היא סגרה את הדלת מאחוריה בתנועה של מי שגרה פה, אבל גרה היא ברחוב צפרירים, בדירה שעלתה לבנה דוד ארבעים שנה של משכנתה שהיא סידרה לו.

אני ישבתי על הספה, רגליים מקופלות, ספל קפה שחור ביד – הפוך על חלב עיזים, המותג היקר מהסוּפר בקריית אליעזר. חיכיתי שהיא תעשה את הסיבוב הקבוע. עיניים פקוחות על השיש, על המנורה שקניתי ביריד האומנים בנמל, על המזגן שמזמזם בשקט. ספירת מלאי. המבט שלה נעצר על הספר ששכבתי על שולחן הזכוכית – ביוגרפיה של מאיר שלו. לא של רבנית, לא של יועצת זוגית. שולה הוציאה אנחה וסידרה את השמלה.

״את יודעת למה באתי.״

״לשתות משהו?״ שאלתי, והורדתי את הספל.

היא לא התיישבה מיד. עמדה מול המרפסת, רואה את הים הופך לכתם עופרת בין הגורדי השחקים. ״הגיע הזמן,״ אמרה, והקול שלה היה מדוד, כאילו דקלמה. ״אני אמא. אני רואה מה קורה. מה שקורה זה שדוד אומלל. איתך.״

״אומלל,״ חזרתי על המילה, לא בתור שאלה.

״כן.״ היא הסתובבה, ועל הפנים שלה היה שום-דבר. לא חיוך, לא רוך, רק קו דק של שפתיים יבשות. ״הוא ייסבל פחות אם תיעלמי. תגישי מחר בקשה לגירושין.״

המזגן צרצר. אני שתקתי, נותנת לשקט לעשות את העבודה. שולה לא רגילה שקט, לקח לה ארבע שניות לשבור אותו.

״חוץ מזה,״ היא השתעלה, ״הכסף.״

״איזה כסף?״

״הירושה מהסבא.״ היא נעצה בי עיניים, סימנה עם האצבע על התיק במעור שלה. ״מכר את הבית במושב בפרדס חנה, נתן לך הכול. שמונה מאות ועשרים אלף שקל, למיטב ידיעתי.״

״שמונה מאות וחמישים,״ תיקנתי. ״בנק מזרחי, פק״מ לשנה וחצי. למה?״

שולה עשתה את טעות הקריירה שלה – היא עימתה את העובדות עם הכעס הלא נכון. ״קרן, אחותו, בקושי גומרת את החודש. אישה נשואה, עם תאומות. חודש שעבר היא נאלצה לקחת הלוואה מהריבית של שוק אפור. ואת? לא הרמת טלפון. לא העברת שקל.״

״שולה,״ אמרתי, מניחה את הספל, ״אני אשמח להסביר לך מה ההבדל בין קרן ובין פיקדון של סבא.״

היא לא חיכתה. ״את לא יודעת מה זו משפחה. את פשוט אנוכית. דוד, הוא סובל איתך, סובל – את חושבת שאני לא שומעת אותו בטלפון? כל שיחה הוא מקטר.״

״הוא מקטר על הלחץ בעבודה. על הבוס שאוכל אותו. על המינוס בבנק. את לא שואלת אותו עליי; הוא לא היה מספר לך גם אם היית שואלת. הוא כל כך עטוף בבעיות של עצמו, שבחודש מרץ הוא שכח יום הולדת שלי.״

שולה התקדמה צעד, ומשהו בעיניים שלה גלש – סיפוק קר. ״בדיוק. הוא אומלל. את לא האישה הנכונה.״

״ואת תקבעי? ראיינת מועמדות?״

״אני אמא. מספיק.״

״אז אולי תדברי עם הבן שלך?״ הצעתי. ״במקום לבוא עם אולטימטום.״

היא גיחכה – לא בגיחוך, סוג של רטט בשפה התחתונה. ״הוא גבר. קשה לו. הוא יסבול, לא יעזוב. לכן את צריכה לעשות את הצעד. וכשתגישי – תביאי איזה פתרון נדיב: תעזבי את הכסף ליורשים, תני לדוד שקט, תעזרי לקרן.״

שתקתי. מבט חטוף לשעון – עוד ארבעים דקות דוד חוזר מהמשמרת שלו במעבדה בטכניון. הלב שלי דפק בקצב מהיר, אבל האצבעות נשארו שלוות על הספר.

״שולה,״ אמרתי, מילה אחת, כמו פותחת דלת.

היא עצרה.

״נגיד שהייתי מבקשת גט. מה דוד היה עושה?״

״הוא…״ היא התחילה, נתקעה.

המשכתי: ״בואי נשאל אותו.״

שולה הביטה ביד שלי, שהייתה כבר על הטלפון. לא זזה. ״אל תעשי מזה הצגה,״ אמרה בקול מהיר, כמעט לא שלה.

אבל השיחה כבר יצאה ברמקול. הצלצול רעם בחדר. דוד ענה אחרי שלוש צלצולים, קולו מעט צרוד: ״הלו?״

״תגיד,״ אמרתי, ״אמא שלך פה, יושבת בסלון. היא אומרת לי מחר להגיש בקשה לגירושין, ושאני צריכה לתת לקרן שמונה מאות וחמישים אלף שקל. מה נראה לך?״

שתיקה בקו – לא של מכשיר, של בן אדם שנתקע. שלוש שניות. ארבע. המזגן ציקצק. שולה הפכה ללבן, אצבעות לופתות את הרצועה של התיק.

״אמא?״ הקול של דוד עלה. ״אמא, את אצלי עכשיו בטלפון?״

שולה התקרבה למכשיר, לא נגעה. ״דוד, היא מסלפת הכול. היא הזמינה אותי, וגם…״

״אמא, צאי משם.״

״דוד…״

״צאי מהבית. עכשיו.״ הוא לא צעק. דיבר נמוך, ואני הרגשתי איך הקול שלו חותך את הרצפה. ״אל תתקשרי אליי עד שתתנצלי. עזבי.״

שולה עמדה קפואה, הפה פעור. לקחתי את המכשיר, לחצתי רמקול, והצגתי אותו מול הפנים שלה. הפנים התעוותו – לא בכעס, במשהו עמוק יותר. היא משכה את התיק, הסתובבה, והלכה לדלת. לפני שיצאה, זרקה לעברי: ״הוא יצטער עלייך.״

הדלת נטרקה. הרעש גלש במדרגות. המזגן פלט אוויר יבש, הים שבחוץ כבר נבלע בחושך, והטלפון שלי עדיין פעם.

״יעל?״

״אני פה,״ אמרתי.

״אני מצטער. לא ידעתי.״

לא אמרתי כלום.

״אני אטפל בזה,״ דוד אמר, שקט, כמעט חנוק. ״אני אטפל בה.״

״אני יודעת,״ עניתי. ״תחזור. חם.״

הוא ניתק. נשארתי ישובה, ספל הקפה עדיין ביד, קר ומרוכז. על שולחן הזכוכית נותרה כוס מים ששולה לא נגעה בה. לקחתי לגימה, חשבתי כמה חודשים של לחץ בעבודה מסוגלים להפוך גבר לאיש שלא מדבר, ואת אמא שלו – למהנדסת גירושין. לא חיפשתי נקמה, לא חגגתי. פשוט הסתכלתי על הכוס, על סימני השפתיים שלה, וידעתי שמחר אצטרך לקנות מנעול חדש. לא למען הכסף – למען השקט.