המפתח שלי נשאר בתיק, אבל הצעדים שלי כבר סימנו את הבשורה
הלחץ של אחר הצהריים בחיפה ירד, רדיו גלי צה"ל במטבח שידר איזו תוכנית על מחירי הדירות בלי הפסקה. יעל עמדה ליד הכיריים, מזגה לעצמה קפה שחור, והספל שלה זהר בפורמייקה דביקה משנים. לא ציפתה לי השבוע — בדרך כלל סיכמנו. אבל אי־אפשר לחכות כשמגדלים מגדל קלפים שאת לא גרה בו.
— אורנה? — היא סובבה את הראש, החזיקה את הספל בשתי ידיים. — אמרת משהו?
— תורידי את הקפה, — אמרתי, והושבתי ת'יק על הרצפה. — הגיע הזמן שתגישי בקשה לגירושים.
היא לא שינתה קצב נשימה. עמדה בגופייה אפורה, כמו מישהי שהבקשה שלי לא נוגעת לה. ולמה שתיגע? כספי הדירה של סבתא שלה מקריית־שמואל יושבים אצלה, סכום שיכול היה לעזור למאיה שלי לקנות דירה משלה. מאיה עדיין בשכירות בחדרה, עם תינוק בדרך, והאישה הזו, יעל, אפילו לא הגיבה כשהבאתי נושא בארוחת החג.
— אורנה, — היא משכה מילה, — דיברת עם איתן? או שזו הפתעה?
איתן. הילד שלי. מזה חודשים הוא נכנס אלי הביתה בלי כוח, מתיישב על הכורסה בסלון, לא נוגע בנענע שהכנתי. "אמא, היא לא רואה אותי," אמר לפני שלושה שבועות. "אני עובד בשבילה, היא עובדת בשבילה." לא מדובר פה על אגו גברי — מדובר על מישהי שיודעת להשאיר אצלה כסף בצד, אבל מצפה שאיתן יממן כל מפגש משפחתי.
— איתן לא יודע שאני פה, — שחררתי. — אבל הוא יבין. גבר צריך אישה שתעבוד איתו, לא מישהי שיושבת לה על שש־מאות אלף שקל ולא נותנת לגיסה לראות צבע של מטבע.
— שש־מאות? — יעל אחזה את הספל חזק יותר. — אורנה, בואי. סבתי מכרה דירה, לא גנבתי כסף. וקבענו: הכסף הזה מיועד לחינוך של הילדים שלנו, לכשיהיו.
— ילדים? — נחרתי. — איפה הילדים? שלוש שנים נשואים, יעל. שלוש שנים. אולי במקום להשקיע בתוכניות רחוקות תפתחי ת'יד?
היא הניחה את הספל. ידה ירדה לאט אל השיש. שמה לב שפרצתי את הקו שלה, ועכשיו היא תנסה להחזיר לי באותו מטבע.
— אורנה, בחודש האחרון איתן חוזר הביתה, צופה בכדורגל חמש דקות, ואז אומר לי "את נושמת חזק". את מבינה? לא "אני עובר" — "את נושמת חזק". אני הולכת למטבח, הוא בא אחריי ומתקן את הדרך שסגרתי ת'ברז. מישהו לא ישן טוב, מישהי — אשמה.
— אלה תירוצים! — התפוצצתי. — אדם לא סתם נהיה קצר רוח. אולי הוא פשוט מותש מלראות אישה שיכולה לעזור למשפחה שלו, אבל בוחרת להתעלם?
— אולי, — היא קירבה את כיסאה, והקול שלה ירד — — והאינטונציה הזאת, הרבה יותר מכל צעקה, גמרה לי ת'עצבים. — אולי הוא מותש מלראות אמא שמחשבת לו כמה יורד מהמשכורת. אורנה, אני אוהבת את איתן. הבעיה היא שבחודשיים האחרונים הוא לא אוהב את עצמו. ומכיוון שאת — תמיד הגנת עליו מכל נקע — הוא מעולם לא אמר לך את האמת.
— איזו אמת? — הרמתי סנטר.
— שהוא הולך כבר חצי שנה לפסיכולוג. לא סיפר לאף אחד. כי הוא חשש שאם תדעי, תגידי "הנה, בגלל יעל". אבל הסיבה היא לא אני — העבודה בקריית־חיים, הפיטורים הצפויים, העובדה שסמנכ"ל הכספים הוא בן של חבר שלך, והוא לא רצה שתשמעי רכילות.
הרדיו השתתק להפסקת פרסומות. בקבוק של שמן זית איכותי — שלי, קניתי באבו־גוש — עמד על השיש, אטום. לא נגעה. כמו צנצנת הזיתים שהבאתי מהגג של סבתא, זאת שסגרתי בעצמי בחומץ. לא חסרה במזווה, חסרה ברצון.
— את משקרת, — לחשה הפה שלי.
— קחי, — היא שלפה פתק מפינה של מגנט על המקרר. — המספר של הפסיכולוג בקליניקה במרכז חורב. תתקשרי, תבדקי. רק תדעי: לפני שמדברים על גירושים, שווה לשאול אותו למה הוא מתעורר בארבע לפנות בוקר.
הושטתי יד, לקחתי. לא ידעתי למה. אולי כדי להרגיע אותה, ואולי — אולי כדי להרגיע אותי.
יצאתי, הדלת נסגרה לי מאחור, והחום של רחוב מוריה קיבל את פניי כמו כותנה רטובה. בתחנה חיכיתי, חייגתי לאיתן. שלושה צלצולים, ארבעה. ענה: "אמא?" והקול שלו — עייף. לא "אמא, תגידי שבאת סתם". רק עייף.
— איתן, — התחלתי. — יעל סיפרה לי.
שתיקה. דקה, אולי פחות. באוטובוס מאחורי מישהו פתח מוזיקה מזרחית בטלפון, הבס רעד.
— רציתי לספר לך, — אמר. — פחדתי שתגידי שהכול בגלל יעל.
— ואני, — שמטתי את הפתק לתוך הכיס, — הלכתי לבקש שתגיש גט.
הקו רחש. איתן נשם. לא "אמא, למה התערבת?" — רק נשימה, כמו מישהו שמחכה שמשהו בפנים ייפתח. ואז קולו נשבר: "אני לא ישן, אמא. אני מפחד שהכול ייפול."
— השמן שלי עדיין על השיש אצלה, — שמעתי את עצמי אומרת. — ואולי באתי לסגור חשבון ישן במקום לשאול מה באמת קורה. תגיד לי מה אתה רוצה ממני עכשיו, וזה מה שיהיה.
— שאת תהיי, — הוא אמר. — רק תהיי. בלי לחשב.
הקו נדם. עמדתי שם, מחזיקה את הנייד, רואה מולי שלט של פלאפל "הירדן" שנסגר, ונזכרת איך הייתי מביאה אותו לכאן אחרי כדורגל, בן שש, צוהל. עכשיו הוא בן שלושים. שלפתי את הפתק של הקליניקה במרכז חורב. קיפלתי אותו פעם אחת, קיפלתי פעם שנייה, וקרעתי אותו לארבע חתיכות שהשלכתי לפח בתחנה.
הסתובבתי על עקביי וחזרתי לבניין. לא הספקתי ללחוץ על האינטרקום כשהיד שלי עצרה, נחה רגע על המתכת הקרה, ואז עלתה והתלבשה על הכפתור.
