בקיץ האחרון שממש היינו חברות, יעל עוד האמינה שאפשר לחיות כמו התיירים העשירים שהיא אירחה. היא ואמא שלה, שולה, גרו כל השנה בדירת שני חדרים קטנה בבאר שבע, אבל הנשמה שלהן ישבה בבית האבן הישן שבמושב נוה זוהר, דקה וחצי מהחוף הכי דרומי של ים המלח. שלושה חודשים בשנה הן היו אורזות הכול ועוברות לשם – לארח משפחות, זוגות, חובבי בוץ שחור. שלוש יחידות צימר קטנות עם ריח של עץ אורן ישן ומרכך כביסה, חצר אחורית עם פרגולה רעועה ושלט מאולתר "הצימר של שולה". על זה הן חיו. על זה ותו לא.
אני זוכרת איך הייתי מגיעה אליהן מתל אביב, באוטובוס שלוש שעות, רק כדי לשתות איתן קפה שחור מתחת לדייטים בחצר. שולה הייתה מוזגת לי ואומרת: "כפרה, תראי מה יש לנו. איפה תמצאי אוויר כזה?" ובאמת, האוויר היה סמיך ממלח, השקט רק נשבר מצחוק של ילדים באחת היחידות השכנות, והשמש הייתה שוקעת מאחורי ההרים בצבע של חלודה.
יעל ואני למדנו יחד בתיכון. אחר כך אני עברתי ללמוד ספרות בתל אביב, היא נשארה לעזור לאמא שלה עם האירוח. הדרכים שלנו התחילו להתפצל, אבל הקשר עוד היה חם. בקיץ 2012 עוד נסענו יחד לירדן ליום כיף, לקחנו תמונה מטופשת עם גמל, שתינו תה נענע באוהל. התמונה הזו עדיין אצלי.
ואז הגיע קיץ 2014, מבצע "צוק איתן". כל הדרום חטף. אנשי נוה זוהר התפנו, התיירים ברחו. אני התקשרתי ליעל בדאגה, והיא ענתה מהממ"ד בבאר שבע, צוחקת דרך האזעקה: "זה בסדר, שלנו לא נגע! וגם קיבלנו פיצויים. את יודעת מה? עכשיו תהיה רגיעה, וכולם ירוצו לפה. אנחנו נבנה עוד יחידה!" בקול שלה היה משהו שיכור, צהלה שלא התאימה לרעש הבומים. היא דיברה כמו מישהי שצפתה בסרט תדמית על ניצחון. "הצבא יגמור אותם, ויהיה פה גן עדן. תראי איך התיירים מירושלים יזרמו."
אני שתקתי. גם אני רציתי להאמין למה שהבטיחו בטלוויזיה, אבל משהו בי אמר להיזהר. לא אמרתי כלום.
שנה אחר כך נסעתי שוב דרומה. לקחתי אוטובוס, הגעתי לנוה זוהר באמצע אוגוסט. היישוב היה שקט מדי. בחצר של שולה עמדו שלוש היחידות – האחת עדיין לא גמורה, קירות בטון עירומים, בלי חלונות. שאר הצימרים היו ריקים. על שולחן הפלסטיק בכניסה היה ספל קפה לא גמור, עם עור חלב יבש. שולה ישבה על כיסא, לבושה בחולצה של מלון באילת, והסתכלה בשלט החדש: "הצימר של שולה – עכשיו פינוק רומנטי". יעל הגיעה אחרי כמה דקות, עם פנים חרוכות מעייפות.
"מה קרה?" שאלתי.
"אין תיירים," היא אמרה. "כל מי שרצה לנסוע לים המלח עכשיו טס דרך רמון ישר לאילת. או לבתי מלון עם אבטחה. פה – מה, מלח ופחד מדו"צ. הקיץ הזה נגמר בחוב."
התברר שכל הפיצויים נכנסו לבנייה, ושולה לקחה עוד הלוואה מהבנק. עכשיו הן חייבות משכורות, וההזמנות לא הגיעו. שולה ניסתה למכור ריבות תמרים בצד הכביש – הרווח היה גרושים. בקיץ הבא הן כבר לא חזרו למושב. נשארו בבאר שבע בדירה הקטנה. שולה התחילה לעבוד בניקיון משרדים, יעל בקופה בסופר פארם. הפנסיה של שולה – 2,800 שקל – הלכה כולה לתשלומי ההלוואה.
בטלפון לפני שנתיים, אחת השיחות האחרונות, שמעתי ברקע בכי חרישי. שולה שאלה: "את חושבת שלהאמין למבצע צבאי זה טיפשי?" לא ידעתי מה להגיד. יעל חטפה את השפופרת: "תעזבי, לאט-לאט נצא מזה." אבל היא לא נשכנעה. באותה שיחה היא לא שאלה אותי אפילו שאלה אחת על איפה הייתי – הייתי אז בדיוק אחרי חופשה בפראג. טסתי עם חברה מהעבודה, צחקנו על גשרים עתיקים ושתינו בירה זולה. החיים שלי התגלגלו למקום אחר; היא נשארה מאחור כמו עצם בולט בגרון.
לפני חודש, באקראי, המורה שלי לספרות שלחה תמונה קבוצתית מהטיול שנתי. בתמונה, מ-2012, אנחנו שתינו עומדות על שפת ים המלח, הרגליים שלנו שקועות בבוץ השחור, ואנחנו צוחקות. השמש במערב. מה שיהיה אחרי זה התמונה לא יודעת. לא התקשרתי לשאול מה איתה. לא רציתי. יש דברים שעדיף להשאיר באלבום.
אני יושבת עכשיו בבית קפה בתל אביב, מול המחשב, כותבת את זה, ומביטה החוצה אל הרחוב. גשם דק מתחיל לטפטף על שמשות. המלצרית מביאה לי עוד כוס תה נענע, חם, בדיוק כמו שהיינו שותות אז. אבל הלגימה צורבת.
