אני רוצה את ליאת

"אני רוצה את ליאת." קולה של הילדה הקטנה קרע את השקט באולם האירועים בעוז רב יותר מתזמורת כלי הקשת שניגנה על הבמה. כל האורחים, גברים בחליפות כהות ונשים בשמלות ערב נוצצות, קפאו במקומם. במרכז רחבת השיש עמדה אגם, בת השש, אגרופיה הקטנים קמוצים, עיניה נוצצות מדמעות אך החלטיות. היא נעצה מבט בקדמת האולם.

שם, ליד השולחן הראשי, ניצבה ליאת – מלצרית צעירה במדים שחורים וסינר לבן. ידה האחת קפואה על פיה, דמעות עמדו בעיניה. אגם הצביעה עליה באצבע רועדת.

"אני רוצה את ליאת."

אביה, אריאל כהן, מיהר לעברה. פניו התקדרו בתערובת של הלם ומבוכה. "אגם, את בכלל מבינה מה את אומרת? כולם מסתכלים."

הילדה לא זזה. "כן."

מאחורי אריאל עמדה ארוסתו, סיון, בשמלת זהב צמודה. החיוך המושלם שלה התפורר בהדרגה. משתה האירוסין נועד להכריז לכולם שמשפחת כהן שוב שלמה. אבא מושלם. בת מושלמת. כלה מושלמת חדשה. ואגם ריסקה את התמונה לעיני כל הנוכחים.

ליאת הנידה בראשה, לוחשת בשפתיים יבשות: "מותק, בבקשה… תחזרי לאבא."

אבל אגם רצה אליה, אחזה בשתי ידיה את פרק ידה של המלצרית, וקולה עלה כזעקה: "לא. היא היחידה שבאמת מחבקת אותי."

האולם שקע בדממה מוחלטת. כעסו של אריאל התערער.

"מה זאת אומרת?" שאל בקול סדוק.

אגם הרימה אל ליאת עיניים טובעות. פניה הקטנות רעדו. "כשהייתי בוכה בלילה…" קולה נשבר לרסיסים. "קראתי 'אמא'…"

המילה האחרונה תלתה באוויר כמו צעיף דק.

אגם חנקה בכי ולחשה: "אבל אמא לא באה. תמיד את באת."

ליאת כרעה מול הילדה, אובדת מילים. סיון ירדה מהבמה בצעדים נחושים, עקביה דפקו על הרצפה כמו פטישים. "מה לעזאזל הולך פה?" ירקה לעבר ליאת. "איזו מין מניפולציה זאת? מי את, שתעשי ככה לילדה?"

ליאת הזדקפה אט־אט, מגוננת על אגם מאחוריה. "אני לא עשיתי כלום. אגם פשוט…"

"אגם פשוט מה?" סיון קרבה, אצבע שלופה. "את עובדת פה, מלצרית פשוטה! את חושבת שתצליחי לחדור למשפחה דרך ילדה תמימה? אני יודעת בדיוק איזה סוג נשים את!"

אריאל תפס את זרועה של סיון. "די! לא ככה פותרים דברים."

"לא ככה?" סיון נאבקה בו. "הילדה שלך משפילה אותי מול כולם, וברור שמישהי שתלה לה רעיונות. זאת לא אשמתה!"

אגם צרחה מאחורי ליאת: "היא לא עשתה לי כלום! היא עזרה לי כשלא היה אף אחד!"

ליאת הסתובבה, הניחה יד חמימה על ראשה של אגם. "ששש, מותק. הכול בסדר."

אריאל הביט בליאת ישירות. "אני לא מבין. איך את מכירה את אגם? בחיים לא ראיתי אותך."

ליאת נשמה עמוק. "עבדתי כאחות ב'סטודיו לטיפול מדויק' – המרכז הסיעודי שטיפל באשתך. ישבתי ליד מיטתה בלילות האחרונים. היא ביקשה ממני – לא כחובה רפואית, פשוט כבת־אדם – להשגיח על אגם. היא ידעה שאף אחד אחר לא באמת יהיה שם."

אריאל החוויר. "למה לא סיפרת לי?"

"ניסיתי," אמרה ליאת ועיניה ננעצו בו. "אבל אתה תמיד היית סגור בחדר העבודה, או בפגישות, או מנותק. חודשים אחרי המוות, כשאגם הייתה בוכה בלילה, אתה היית מתקשר ליועצת שינה או למטפלת רגשית. ואני? אני הייתי חוזרת בסוף המשמרת, מטפסת במדרגות החירוי, נכנסת בשקט לחדרה. הייתי יושבת לצדה, שרה לה את השיר שאמה נהגה לשיר. והיא נרדמה. כמעט שנה עשיתי את זה, עד ששכרת אישה אחרת ונעלת את הדלת."

הדממה באולם הייתה מוחשית. סיון שאפה אוויר בכבדות. "את שומעת את עצמך? התגנבת לבית של זרים! הסגת גבול פלילית! אריאל, תזמין משטרה!"

אגם השתחררה מליאת, רצה לאביה וקברה פניה בבטנו. "אבא, בבקשה. אל תשלח אותה. היא היחידה שגרמה לי להרגיש שיש לי מישהו."

אריאל הרים את בתו, חיבק אותה בכפות ידיים רועדות. הוא נשא מבט אל ליאת, אל דמעותיה השקטות, ואז אל סיון, שפניה הסמיקו מזעם. משהו בתוכו נבקע.

"סיון," אמר בקול נמוך שחלחל בכל הפינות. "אני מצטער. אני לא יכול."

סיון מצמצה. "לא יכול מה?"

הוא שלח ידו ומשך מעל אצבעה את טבעת האירוסין. "לא יכול להתחתן איתך. לא כשאגם מרגישה בודדה באמצע מסיבה. לא כשהאישה היחידה שניחמה אותה עבדה פה מתחת לאף שלי, בזמן שאני בניתי חזות של משפחה מושלמת."

סיון חטפה את ידה, הטבעת צנחה על השיש והתגלגלה. "אתה הורס הכול! בשביל אחות נוכלת ומשוגעת?"

אריאל לא ענה. הוא הוריד את אגם אל הרצפה, לקח את ידה, וניגש אל ליאת.

"סליחה," אמר בגרון חנוק. "על כל מה שלא שמעתי, על כל מה שלא ראיתי. סליחה שלא הייתי באמת אבא."

ליאת נשכה את שפתה. "אני רק רציתי שהיא תהיה בסדר."

אריאל הנהן. "אני יודע. ואני מבקש – לא כעובדת, לא בסתר. תבואי אלינו. תהיי איתה, תהיי איתנו. תני לה את מה שאני לא הצלחתי לתת."

אגם שילבה את ידה בזו של ליאת, מושכת בעדינות. "בבקשה, ליאת, בואי."

ליאת חייכה חיוך רטוב, הרימה את אגם על זרועותיה. "בסדר, מתוקה. אני אבוא."

קהל המוזמנים, שעד אותו רגע עמד נטוע במקומו, פרץ במחיאות כפיים סוערות. סיון, אוחזת את תיקה, יצאה בסערה מהאולם, רחש קללות נמוג מאחוריה.

אריאל הושיט את ידו, ליטף את ראש בתו, ואז הביט בליאת – במבט ראשון אמיתי, לא מסווה. שלושתם צעדו יחד אל הלילה הקיצי של הרצליה, משאירים מאחור את התפאורה שהתפוררה.