תל אביב מעולם לא ראתה תחרות יופי נוצצת כמו זאת. אולם הקריסטל של מלון הילטון נצץ באלפי נורות, שמלות ערב מרשרשות וניחוח כסף ישן. בקדמת הבמה, נערה בת שמונה־עשרה עמדה קפואה מאושר, הכתר החדש נוצץ על ראשה, ולצווארה ענדה שרשרת יהלומים לבנים וורודים במשקל שנראה כמעט מגוחך על צווארה הדק.
ליהי הייתה עדיין בהלם מהזכייה, מהאורות המסנוורים ומההבטחה שאבא שלה לחש לה באותו בוקר. "אם תזכי, תמצאי את האמא האמיתית שלך," הוא אמר בעיניים טובות, והושיט לה את השרשרת. "זו הייתה שלה. היא תראה אותה ותדע."
אבל עכשיו, רחש של צעדים מהירים שִסע את האווירה. אישה כבת חמישים, עטוית שמלת משי אדומה וסטולה מפרווה שחורה, חצתה את ההמון במבט בוער. פניה היפות התעוותו בזעם לא מוסבר. היא נעצרה מול ליהי, האצבעות שלה נכרכו סביב היהלום הוורוד שבמרכז השרשרת ומשכו קלות.
"היהלום הזה," קולה היה חרישי ורועד, "נגנב מהכספת שלי באותו לילה שהתינוקת שלי נעלמה מבית החולים."
המילים היכו בליהי כמו סטירה. היא נשמה עמוק, הדמעות עלו מאליהן. "אני לא גנבת! אבא שלי, זה שאימץ אותי, נתן לי אותו לפני התחרות. הוא אמר שזה יביא לי מזל."
דממה נפלה. האישה המבוגרת קפאה. מבטה נדד אחורה, אל תכולת האולם, בדיוק כשראתה שני גברים לבושים חליפות מחליקים לעבר הדלת האחורית. אחד מהם היה גבוה, כפוף מעט, ונראה בדיוק כמו… "אבא שלך?" שאלה האישה, קולה נשבר.
"הוא הבטיח לי שאם אזכה, אפגוש את האמא האמיתית שלי," לחשה ליהי, כאב ישן מבצבץ מעיניה.
לפתע הכל התבהר. האישה המבוגרת, ששמה נורית, זיהתה את פניו של הגבר הנסוג – זה היה יוסי, מי שהיה נהג האמבולנס בלילה בו ביתה נעלמה. האמת התפוצצה כמו רעם. היא הסתובבה בחזרה אל הנערה, עיניה מתמלאות דמעות, ומבלי לחשוב רצה אליה, כורכת את זרועותיה סביבה בחיבוק קמאי.
"את שלי," היא לחשה. "את תמר שלי."
ליהי לא הבינה. גופה רעד, אבל החיבוק היה כל כך מוכר, כל כך חם, עד שנשמה אותה עמוק, והריחה ניחוח ישן של בושם ורדים – בדיוק כמו הבושם ששמרה בקופסה הישנה של אמה המאמצת. משהו בפנים שלה נשבר ונרפא באותו רגע.
הקהל החל לזוז, צלמי הפפראצי הנמיכו מצלמות, מבולבלים. מאבטחים רצו לעבר הדלתות, תופסים את יוסי וחברו. נורית לא הרפתה. היא ליטפה את שיערה של ליהי, בוכה וצוחקת. "חיפשתי אותך עשרים שנה. והיהלום הוורוד – הוא היה של סבתא שלך. נתתי אותו לאחות בבית החולים, שתענוד לך אותו, שתדעי שאני מחכה לך. איך הוא הגיע לאדם הזה?"
ליהי נזכרה פתאום באביה המאמץ, באדם שגידל אותה בחמלה, שסיפר לה תמיד שאימץ אותה מתוך אהבה. "אבא… יוסי," היא גמגמה, "הוא סיפר שמצא אותי עטופה בשמיכה ורודה, והיהלום היה צמוד לחזי…"
האמת התבררה דקה אחר דקה. יוסי, שנכח באותו לילה בבית החולים, ניצל כאוס של שריפה קטנה כדי לחטוף את התינוקת ולתת אותה לזוג חשוך ילדים – תמורת סכום עתק. את היהלום שמר לעצמו, מחכה לרגע הנכון. וכששמע שליהי רוצה לדעת מי אמה, רקח את התכנית: "תזכי בתחרות, תקבלי הכרה, ואימך תופיע." אבל הוא לא ציפה שנורית תזהה את היהלום.
לילה. יוסי הובל לחקירה. נורית וליהי ישבו במרפסת המלון, מביטות בגלי הים. ליהי החזיקה את השרשרת בידה, מביטה ביהלום הוורוד. "אז סבתא שלי…?" שאלה.
"היא נפטרה שבוע אחרי שנולדת," אמרה נורית. "היא ידעה שאת בדרך, והכינה לך את השרשרת. אמרה שהיהלום הוורוד יחזיר את האור גם בימים החשוכים."
וליהי חייכה, לראשונה, חיוך אמיתי. היא הניחה את הראש על כתף אמה, והשרשרת נצצה בין אצבעותיהן, מחברת בין עבר לעתיד.
בבוקר שלמחרת, העיתונים לא דיברו על תחרות היופי. הכותרת הייתה: "נסיכת תל אביב מוצאת את אמה". התמונה הראתה את נורית וליהי מחובקות, והיהלום הוורוד זוהר מהצוואר. ליהי לא חזרה לבית המאמץ. יוסי, למרות הכל, נתן לה משהו יקר לאין שיעור – את סוד חייה. אבל עכשיו, היא התחילה פרק חדש, בידיים של אמה, ובאור הוורוד של האהבה האבודה שמצאה אותה.
