HE
הגשם טפטף על גג הפח של תחנת לוד הישנה כשמשכתי את ידית דלת הקרון. לא היה לי כוח להיות נחמדה.
אני שרה, אלמנה, גרה כבר שלושים ושתיים שנה באותה קומה שנייה ברחוב הרצל, ממש מול הקופה חולים.
"תרדי מהמזרן לפני שאת עושה מעצמך צחוק," צעק סגן ניר אלוני. דורית שגיא הניחה את הרגל השנייה
האישה נכנסה בשתיים עשרה וחצי בדיוק. אני זוכרת, כי בדיוק הורדתי את הסורג לחצי בשביל הפסקת הצהריים.
היום הראשון שלי כמנכ"לית התחיל במעלית. ליתר דיוק, מול המעלית. אישה בשנות השלושים לחייה, לבושה בחליפת
בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ביום שישי, הייתי בסלון עם טלפון בשירותי הרווחה על הקו, ממתינה לתשובה על טופס
— אדוני, מה אתה מתיר לעצמך?! — צעקה שולה כשהאיש הזר ניסה לתפוס את הכלבלב מהידיים שלה. — זה הכלב שלי!
**ריקוד ברחוב: איך זקן אחד עם מקל שם במקומו רקדן שהשתלט על הכיכר** אני עובד בקיוסק בפינת הרחוב כבר תשע
אני נהג הסירה הזאת כבר תשע שנים, ומכיר את המעגן בהרצליה כמו את כף היד שלי. ביום שלישי, השמונה בספטמבר
אני נהג הסירה הזאת כבר תשע שנים, ומכיר את המעגן בהרצליה כמו את כף היד שלי. ביום שלישי, השמונה בספטמבר