יום שישי, שלוש וחצי. נועה סגרה את דלת התנור, והתכופפה לבדוק שהעוף לא משחים מהר מדי. ריח של כורכום, שום ופפריקה מילא את המטבח. יוני ישב בסלון, נעוץ בטלפון. שני הילדים התרוצצו סביבו, אבל הוא אפילו לא הרים מבט. עוד מעט יגיעו עליזה, אמא שלו, דפנה אחותו, הבעל שלה והילדים. כל יום שישי אותו סרט.
היא סידרה צלחות על השולחן. דלת הכניסה נפתחה בדיוק כשהשעון הראה חמש וחצי. עליזה נכנסה ראשונה, שקית ניילון עם מדפים ריקים ביד. “הבאתי כמה קופסאות,” אמרה והניחה אותן על השיש. “יש פה עוף במקפיא, רק שתדעי, זה שלי.”
נועה חייכה חיוך קטן. “בסדר, שיהיה לך.” היא הכירה את השיגרה הזו טוב מדי. עליזה הייתה מסתכלת על כל סיר, מעירה על כל תיבול, ומסיימת ב״לא טעים״. יוני מעולם לא הגן עליה – הוא היה “הילד של אמא”, וכשאמא רטנה, הוא פשוט הביט בפלאפון.
אלא שהערב עליזה עברה כל גבול. נועה הגישה מרק עוף, ועליזה טבלה כף, טעמה, והניחה אותה בחזרה. “שוב פעם מלוח מדי. את לא מסוגלת ללמוד? מעכשיו אני אוכלת בנפרד. אל תיגעי במדפים שלי במקרר. האוכל שלי – שלי. הפנסיה שלי לא מיועדת לניסיונות שלך.”
דפנה, אחותו של יוני, גיחכה. “גם אני חושבת שכל אחד צריך לאכול מה שהוא יכול לסבול.”
יוני דווקא הרים עכשיו את העיניים, אבל רק לכמה שניות. “אולי באמת עדיף ככה,” מלמל.
נועה הסתכלה עליו. הדם בער לה ברקות, אבל היא לא צעקה. היא שמה את ידייה על השולחן, יישרה גב ואמרה: “אין בעיה. מעכשיו אוכלים בנפרד. כמו שאת רוצה.”
היא קמה, פינתה את צלחת המרק של עצמה, ונכנסה למטבח. שניות לאחר מכן שלחה הודעת וואטסאפ לחברה הכי טובה: “השתחררתי. היא לא יודעת מה זה אומר – לבשל רק למי שאוהב אותי.”
—
שישי הבא הגיע. נועה הכינה עוף צלוי עם תפוחי אדמה, שום קונפי ורוזמרין. הניחוח התפשט בכל חדר המדרגות. היא ערכה שולחן קטן בפינת האוכל, ארבע מנות בדיוק. ליוני, לעצמה ולשני הילדים. שום דבר מעבר.
בשבע נפתחה הדלת. עליזה נכנסה עם דפנה, בעלה ושלושת ילדיהם. כולם התיישבו ליד השולחן הגדול, ציפו לצלחות. דפנה שלפה קופסה ריקה, מוכנה לקחת שאריות.
נועה הגישה ארבע צלחות. הניחה אותן ליד בעלה, ליד הילדים, מולה. עליזה קפאה.
“ואיפה אנחנו?”
נועה פרשה מפית על ברכיה. “את אמרת בעצמך – אוכלים בנפרד. הארוחה שלך על המדפים שלך. לא נגעתי.”
במשך חמש שניות היה שקט כזה, שאפשר היה לשמוע את הטלוויזיה מהקומה למעלה.
ואז התפוצץ.
“את צוחקת עליי?!” עליזה נשנקה.
דפנה קמה. “הילדים שלי רעבים!”
“אז תכיני להם משהו,” אמרה נועה, קולה לא התרומם. “אלה הילדים שלך. המטבח שם.”
יוני הביט סביב. הוא הושיט יד אל הצלחת שלו, ניסה לדחוף אותה לעבר אמא שלו. “בואי, קחי את שלי–”
נועה הניחה יד על פרק ידו. “אם אתה רוצה להאכיל אותה, לך תבשל בעצמך. אני לא המשרתת של אף אחד פה.”
יוני בלע את הרוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותה כל כך חדה ובלי טיפה של פחד. הוא משך את צלחתו בחזרה. עליזה ודפנה נעמדו, צעקו, תבעו שיסלקו אותה. השכנים דפקו בדלת, ואחר כך התקשרו למשטרה. הארוחה נגמרה בלי שאיש אכל. השוטרים הציעו לעליזה ללכת הביתה.
—
באותו לילה יוני ניסה לדבר. “היא אמא שלי… איך את יכולה לדבר אליה ככה?”
נועה ישבה על קצה המיטה. “ואני? אני אשתך או הטבחית של המשפחה שלך?”
הוא לא ענה. אבל משהו בעיניים שלה גרם לו לשתוק חזק יותר מכל מילה.
יומיים אחר כך עליזה באה “להתפייס”. היא הגיעה עם עוגת דבש קנויה, אבל לפני שהתיישבה, נועה הניחה את הנייד על השולחן והקליטה. “אני מקליטה את השיחה.”
עליזה צקצקה. “הקליטי, הקליטי. ממה את פוחדת?”
ואז היא התחילה. “אם את חושבת שאת תישארי פה, את טועה. הדירה הזאת שלי. אני נתתי לכם את ההון הראשוני, ואני אגרום ליוני לגרש אותך. תראי איך את והילדים תמצאו את עצמכם ברחוב.”
הקליט. נועה שלחה ליוני את ההקלטה דקה אחרי שהדלת נסגרה.
בערב, יוני חזר מהעבודה חיוור. הוא הקשיב להקלטה באוטו, ואז שנית בבית, לבד. “היא אמרה שהיא תזרוק אותך… ואת הילדים…” קולו נשבר. “אני לא מאמין.”
הוא לא הספיק לסיים. דלת הכניסה נפתחה שוב, הפעם בלי דפיקה. עליזה ודפנה נכנסו בסערה. “תבחר, יוני. או היא, או אנחנו.”
יוני נעמד מול אמו. בפעם הראשונה, הוא לא היסס. “תפסיקו. אשתי לא תושפל יותר בבית שלה. ואם מישהו צריך ללכת…”
עליזה החווירה. “אתה זורק אותי? את אמא שלך?”
“לא,” אמר יוני בשקט. “אני מציל את המשפחה שלי.”
הצעקות מילאו את הבניין. ניידת משטרה הוזעקה שוב. עליזה עזבה, הפעם בלי שום סיר.
—
שבועות לאחר מכן הגישו עליזה ודפנה תביעה: דרשו בעלות על חלק מהדירה, בטענה שכספי הפנסיה שילמו את ההון הראשוני. אבל לא היה להן שום מסמך. לא הסכם, לא חתימה, לא תיעוד. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה על הסף.
—
שנה חלפה. הבית התמלא צחוק. נולד להם בן שלישי. השולחן בימי שישי חזר להיות שקט, חם, ארבע צלחות, לפעמים חמש כשחברים באו.
ביום ההולדת של יוני, דפיקה בדלת. נועה פתחה. מאחוריה עמדה עליזה. קופסת שוקולד זולה, כזו שקונים במבצע.
“באתי לברך… אפשר להיכנס?”
יוני הופיע לצד נועה. הוא הביט באמו דקה שלמה. “אמרת בעצמך, אמא, מעכשיו אוכלים בנפרד.”
הוא אחז בידית הדלת.
“זה תופס גם לחיים.”
הדלת נסגרה לאיטה. מאחוריה – שתיקה. מבפנים – צחוק הילדים שהדהד במסדרון.
