השעון המעורר צלצל, אבל נטע שחר כבר הייתה ערה. היא ישבה על קצה המיטה, בוהה בנעלי הספורט שלה. "את תסגרי את הדלת?" מלמלה לעצמה, אף על פי שידעה שאין מי שיענה. נעם, בת השתים־עשרה, ישנה בחדר הסמוך, את תלתליה הצהובים פזרה על הכרית.
עברו שלוש שנים מאז הפעם האחרונה שישבה מול המראה באולפן. שלוש שנים שבהן צפתה באותו ערוץ, ראתה איך אמיר, האיש שפעם היה בן זוגה והמגיש שלצדה, הפך את "בוקר עם נטע" ל"בוקר עם אמיר". התוכנית התרסקה ברייטינג, ורון בעל הערוץ התקשר בעצמו והציע לה לחזור. "רק את יכולה להציל את זה," אמר, והיא הסכימה בעיקר כי נמאס לה לחרוק שיניים מול המסך.
הדרך לתל אביב התחילה בעוד שעה. היא מילאה קומקום, חיכתה לשריקה, ויצקה מים רותחים על קפה שחור. מול הארון בחדר של נעם בחנה את הבגדים – חולצה עם חד־קרן, ג'ינס קצר – והניחה על השידה פתק: "חזרתי לעבודה. אוהבת. אמא." על המקרר כבר חיכה פתק ישן יותר, בכתב יד עגול, "שבת בחוף?"
בכניסה לנתיבי איילון התחילה הפקק הרגיל. על הכביש המכוניות ניצבו כמו חרוזים שבורים על חוט. ריח פלאפל דלף מתוך ג'יפ לבן לידה. היא חישבה מסלול מחדש, הגבירה את הרדיו – "קול ישראל" שידר בורסה, היא העבירה תחנה.
האולפן ברחוב הארבעה היה עדיין מכוסה אור פלורסנט חיוור. אמיר חיכה לה ליד דלת הזכוכית, מחזיק כוס קפה הפוך ביד אחת, מסך טאבלט ביד השנייה. כשהתקרבה, הוא אפילו לא הרים מבט. "הגעת," פלט. "יש שינוי קטן בסדר הקטעים. את מקבלת חסימה של ארבע דקות בחדשות הכלכלה, ועוד שלוש בחידון היומי. מאיה תוביל את הריאיון עם ראש העיר."
נטע עצרה. "בוא נזכור: אני המגישה הראשית." היא שמעה את קולה נשמע יותר כמו קול של מישהי שלא אכלה ארוחת בוקר.
"את חוזרת להרגל, נטע. בלי דרמות." הוא חלף על פניה, משאיר שובל בושם שהכירה טוב מדי.
בחדר האיפור, מאיה – בת העשרים וחמש, המבטא הרענן והחיוך שהיה נראה תמיד כמו להב של אולר – ישבה על כורסת הבמבוק, מציירת אייליינר מדויק. היא שלחה מבט לעבר נטע מבעד למראה. "הרבה זמן לא עמדת מול המצלמה, אה?" שאלה, ונופפה במברשת כמו שרביט קסמים. "אל תדאגי, אני אלווה אותך."
נטע בחרה שלא לענות. היא התיישבה, נתנה לבחורה עם המכחול לטפל בה, והביטה בסמארטפון. בטוויטר כבר צייץ מישהו: "הבוקר: הקאמבק של נטע שחר. שמישהו יספר לאמיר שזה לא חדר הכושר שלו." אצבעותיה הקישו על משענת הכיסא, פעמיים, בקצב מהיר.
עשר דקות לאוויר. היא ניסתה לחבר את האוזניה, להרגיש את צליל המפיק בחמ"ל. שקט מוחלט. עשתה סיבוב על הגלגלת, כלום. ניגשה לעמדה של אמיר. "אמיר, האוזניה מתה."
הוא סימס משהו בטלפון. "יש לך רמקול באולפן. את יודעת לעבוד, לא?"
"יש לך רמקול," חזרה על דבריו, מרגישה את האצבעות שלה ננעצות לתוך כף היד.
השעון דפק 06:59:50. נטע נשמה עמוק, כיוונה את המבט לעבר מצלמה 3, ונתנה לאור האדום להפוך לירוק.
"בוקר טוב, ישראל! אני נטע שחר, ואני מתרגשת לחזור אליכם, כן, גם אם מישהו פה שכח לתת לי אוזניה. אז בינתיים אקשיב לכם – אולי תשלחו לי הודעות לוואטסאפ, ונדבר בלי תיווך."
בחמ"ל, אמיר קפא. מאיה גלגלה את הלשון, אבל מהקו השני של הטלפון, מפיקת השטח מלמלה: "אנחנו מקבלים תגובות, אנשים כותבים."
הריאיון הראשון היה עם אישה מחיפה, שעלתה על הקו הישיר. "נטע, את לא יודעת איך התגעגעתי. הבן שלי לא הכיר אותך, אבל עכשיו הוא צופה ומסמס לי: 'אמא, היא מדהימה'." נטע שמעה את קולה של האישה נסדק, והבלוטות בגרון שלה התכווצו. היא משכה בשרוול החולצה, פעם אחת.
בהפסקת הפרסומות, מפיקת השטח סימנה לאמיר: "הוואטסאפים מטפסים, והציוצים מתחילים לרוץ." בקבוצת ההפקה מישהו העלה תמונה של נטע מהאולפן.
אמיר תפס אותה בחדרון ליד המטבחון. "מה את עושה?" שאג בלחש. "את מפרקת לי את הפורמט! הריאיון ההוא היה אמור להיות על חירום כלכלי, לא על סבתא מחיפה!"
"הפורמט שלך כמעט גמר לי את הקריירה," ענתה. "תסתכל על הנתונים."
הוא הסתכל. הרייטינג זינק, הסלולרי שלו רטט בלי הפסקה, והציוצים הראו תמונה שלה מול המצלמה עם הכיתוב: "מלכת הבוקר חוזרת."
את השעה השנייה היא עשתה לבד. מאיה ניסתה להפריע פעמיים, אבל נטע פשוט פנתה למצלמה 2, וקהל האינסטגרם התפוצץ. לקראת סוף התוכנית היא ראיינה שף מיהוד, ביקשה ממנו להכין סלט ביצים עם סילאן – לא כי זה היה בתסריט, אלא כי זו הייתה המנה האהובה על אמה שלה. תוך כדי, סיפרה על השוק ברמלה, על התבלינים, על איך פעם נסעה עם נעם לשוק וקנתה זעתר טרי.
בשעה שמונה וחצי, האור הירוק כבה. נטע הסירה את האיפור בעצמה, בלי לבקש עזרה.
בעל הערוץ, רון, הגיע בריצה קלה, עדיין עם סנדלי שורש. "נטע, יקירתי. את חוזרת לקבע. פינה יומית, הגשת תכנית ראיונות בלילה, הכל. אמיר עובר לפרויקטים הדיגיטליים, ומאיה תעבור לערוץ הנוער."
היא קיפלה מגבון לח, השליכה לפח, ורק אז ענתה. "סגור."
בחוץ, השמש תל אביבית התחילה להלום על המדרכה. נטע חלצה נעליים, יחפה על המרצפות הקרות של רחוב הארבעה, חייכה לעצמה.
ואז הוציאה טלפון והתקשרה לנעם. "בובה, מחר שבת. קחי בגד ים. ועוד משהו – תארזי גם את קופסת הזעתר שקנינו. נוסעים לחוף גורדון."
