הילדה שביקשה לשבת על הקרוסלה — התשובה של אביה שינתה הכול

השמש של יום שישי בצהריים הפכה את פארק השעשועים "עולם החלומות" בפתח תקווה להבטחה רועשת ומתוקה. בלונים אדומים וצהובים טיפסו באוויר, מוזיקה מתקתקה בקצב של קרוסלה בקעה מהרמקולים, וילדים עם צמידי כניסה צבעוניים התרוצצו בין הדוכנים וצעקו כאילו העולם כולו שייך להם.

עומר ברקוביץ' עמד בתור הארוך למכירת הכרטיסים, ידו האחת אוחזת בכף היד הקטנה של בתו מיקה, בת חמש וחצי. היו לה צמות חומות לא סימטריות בעליל, עיניים ירוקות שזרחו כמו זכוכית יקרה, והרגל לקפוץ במקום תוך כדי דיבור.

"אבא, תראה, יש שם רכבת דרקון. אבא, אני יכולה לעלות על הסחרחרה הגדולה? אבא, הצמר גפן מתוק ורוד או כחול?"

"תלוי איזה מהם נמס יותר לאט," ענה עומר בחיוך קטן.

מאז שאשתו נהרגה בתאונה לפני שנתיים, הוא הפסיק כמעט לגמרי לבקר במקומות ציבוריים. יותר מדי משפחות שלמות, יותר מדי צחוק שלא היה לו חלק בו. אבל מיקה ביקשה את הפארק הזה בכל סוף שבוע במשך חודש, ובבוקר אחד סתם אמרה, "אמא הייתה רוצה שאני אסע ברכבת ההרים." הוא לא מצא דרך להגיד לא.

בתור הסמוך, בתור לעמדת הכרטיסים המהירה, עמדה אישה בחליפת פשתן לבנה ומשקפי שמש מוזהבים. לידה ילד לבוש בחולצת פולו ממותגת, שבדיוק קיבל שקית ממתקים מעובד הפארק. האישה בחנה את הילדה הקטנה שעמדה ראשונה בתור הרגיל.

הילדה ההיא הייתה בערך בגיל של מיקה, אולי רזה יותר. שערה הבלונדיני קלוע לשתי צמות דקות, סרט דהוי בקצה האחת. היא לבשה שמלת כותנה כחולה מתחת לסוודר דק, נעליים מבריקות מלק. ביד אחת אחזה בפתק מודפס ובשנייה כמה מטבעות ושטר של עשרה שקלים מעוך.

"כרטיס אחד לילדה, בבקשה," אמרה.

הקופאי, בחור צעיר במדים כתומים של הפארק, ספר את המטבעות בלי להרים את העיניים. "חסר."

הילדה מצמצה. "באתר כתוב שלושים וחמישה."

"זה מחיר מבצע באמצע שבוע. עכשיו שישי בבוקר, מחיר מלא. חמישים."

"אבל… יש לי רק ארבעים וחמש."

הבחור דחף את הפתק בחזרה מתחת לזכוכית והקיש על האותיות הקטנות שבתחתית. "כתוב פה."

הילדה הביטה בנייר כאילו בגד בה. מאחוריה, בתור המהיר, צחקקה האישה בחליפת הפשתן ואמרה לבנה, לא ממש בשקט: "לראות, מותק? זה מה שקורה כשהורים לא מסבירים שכסף משלמים מראש."

מיקה שמעה. היא משכה בשרוול של אביה. "אבא, היא יכולה לבוא איתנו לפארק?"

עומר קפא. הלסתות שלו התהדקו. משהו בעיניים האפורות שלו הפך לפלדה.

האישה בפשתן הפנתה אליו מבט משועשע, ממתינה לתשובתו של הגבר הגבוה והמרשים בתור הרגיל, זה שלבש חולצת טריקו פשוטה ומכנסי ג'ינס דהויים. לא היה בו שום סימן חיצוני לכך שהוא המייסד והמנכ"ל של "ברקו-טק", אחת מחברות התוכנה הגדולות במשק. היא לא ידעה.

אבל עומר ראה את הילדה. ראה את האצבעות הקטנות שלה אוספות את המטבעות בחזרה לתוך כף ידה. ראה את השפה התחתונה שלה רועדת לרגע, ואז מתקשה.

הוא התכופף לגובה העיניים של מיקה. "את באמת רוצה שהיא תבוא?"

"כן. היא נראית בודדה."

עומר הזדקף, הוציא את הטלפון הנייד מכיסו, והקיש מספר. "ירון? אני בפתח תקווה, בפארק השעשועים. תגיע תוך עשר דקות. ותביא איתך צ'ק פתוח." ניתק.

האישה בפשתן מיששה את מחרוזת הפנינים שלה. הקופאי הביט בו במבט משועמם.

עומר צעד לעבר העמדה. "כמה עולה לשכור את הפארק כולו לארבע השעות הקרובות?"

הקופאי גיחך. "הכול? אתה צוחק."

"אני שואל ברצינות."

"אדוני, אני לא יכול…"

"אז תקרא למנהל."

המנהל הגיע תוך דקות, מתנשף. זיהה את עומר ברקוביץ', החוויר, וניסה לחייך. "מר ברקוביץ', איזה כבוד. איך אפשר לעזור?"

"אני רוצה לסגור את הפארק לאירוע פרטי. עכשיו. כל מי שנמצא בתור הרגיל נכנס חינם. כל מי שבתור המהיר, חוץ מהילדה הזאת – שימשיכו להמתין. את הכיבוד והמתקנים אני משלם. תגיד סכום."

המנהל גמגם מספר. עומר הנהן, חתם משהו על מכשיר אלקטרוני, והפארק כולו הפך לפרטי תוך רבע שעה.

הילדה הקטנה נותרה עומדת עם המטבעות שלה, מבולבלת. עומר ניגש אליה, התכופף שוב, ואמר בשקט: "קוראים לך?"

"נועה," לחשה.

"נועה, בתי מיקה מבקשת שתצטרפי אליה לכל המתקנים. גם אמא שלך מוזמנת."

אמה של נועה, שישבה על ספסל עם עיתון מודעות דרושים, הביטה בהם בעיניים קרועות. עומר חייך אליה. "יש פה הרבה אוכל טוב, ואחר כך אני אשמח להציע לך משרה במשרד שלי, אם תרצי."

האישה בחליפת הפשתן ניסתה להתקדם לעבר השער. עומר חסם אותה בתנועה עדינה. "סליחה, גברתי, האירוע היום – בהזמנה אישית בלבד."

היא הסמיקה עד שורשי שערה הבלונדיני. בנה משך בשרוולה. "אמא, למה אנחנו לא יכולים?"

"שאלה טובה," אמר עומר בקור רוח, והסתובב.

מיקה כבר אחזה בידה של נועה. "בואי, ניסע ברכבת הדרקון. יש לה עיניים ירוקות כמו שלי."

בשערי הפארק, נועה עצרה לרגע והביטה אחורה. אמה עמדה דומם, ידה על פיה, ועל פניה חיוך רטוב.

מרחוק עלה קול צעקות מרכבת ההרים – צחוק צרוף, חסר גיל.

מיקה משכה את נועה פנימה. "קדימה, היא צריכה גם לאכול צמר גפן מתוק ורוד-כחול. לא שאלתי איך קוראים לה."

"נועה," חזרה נועה, והפעם קולה נשבר, אבל מסוג אחר לגמרי.