חמישה שבועות היא בישלה בשבילו, וחמישה שבועות הוא מצא בזה משהו לא בסדר. ניר ישב ליד השולחן, דחף את הצלחת עם החזה בתנור חצי סנטימטר הצידה, ואמר: "קצת יבש. אמא שלי עושה את זה ברוטב, אף פעם לא יבש אצלה". קם, לבש את המעיל, ונעלם במורד המדרגות. תוך פחות מדקה.
אני רונית, בת ארבעים ואחת, מנהלת חשבונות במשרד רואי חשבון ברחוב יגאל אלון בתל אביב. את ניר הכרתי דרך שירי, קולגה מהעבודה, שאמרה עליו: "בחור רציני, גרוש כבר שנתיים, מחפש מישהי שיודעת לנהל בית". התברר שהוא מחפש מישהי שיודעת לבשל בדיוק כמו אמא שלו, שגרה ברמת גן ומכינה, לדבריו, "את התבשיל הכי טוב בעולם".
באותו ערב עמדתי ליד הכיור ובהיתי בסיר הריק. שעה ורבע בישלתי מרק עוף עם אטריות ביתיות – את הבצק גלגלתי בעצמי, שעטתי אותו דק, חתכתי ברוחב אחיד. טעמתי שלוש פעמים לפני שהגשתי. "קצת חסר מלח", הוא אמר בפעם הראשונה. הוסיף מלח בעצמו, טעם שוב, עיוות את הפה. "טוב, זה בסדר, אפשר לאכול". אפשר לאכול. שעה ורבע עבודה, וזאת התוצאה.
נפגשנו כבר שלושה חודשים, שתים עשרה פעמים בערך. בשמונה מהם אני בישלתי. אף פעם הוא לא אמר "טעים". רק "אפשר לאכול" או שתיקה שעוברת ישר לטלפון הנייד.
בשבת שלאחר מכן הכנתי קציצות. קניתי בקר טחון טרי בקצביה ברחוב דיזנגוף, ביקשתי טחינה כפולה, השרתי לחמנייה בחלב, לשתי את הבשר ביד עשרים דקות עד שכף היד כאבה. הכל טרי, הכל חם. הוא חתך קציצה, בדק את החתך כמו סוקר, טעם. "קצת קשיח. אמא שלי מכינה קציצות שממש נמסות בפה. הייתי אוכל אצלה כל יום שישי כשגרתי לידה". שלישית שהוא מזכיר את אמא שלו בשלושה חודשים. הפעם הראשונה הייתה על מרק עוף, השנייה על לביבות בחנוכה. עכשיו קציצות.
הבטתי בו וחשבתי: אולי זו סתם דרך דיבור שלו? אבל גם אני יודעת לבשל. חמש עשרה שנה בישלתי למשפחה – קודם אחת עשרה שנה נשואה, ואז גירושים לפני ארבע שנים, ומאז אני מבשלת לעצמי ולילדים, לדניאל בן ארבע עשרה ולנועה בת אחת עשרה. הם אוכלים ואומרים תודה בלי שמבקשים.
"היית צריך ללכת אז לאמא שלך", אמרתי בשקט, בלי כעס. הוא הרים את העיניים מהצלחת. "מה אמרת?" "כלום. תאכל". הוא אכל קציצה אחת, השאיר ארבע על הצלחת. ביציאה אמר "תודה על הארוחה", מנומס, קצר. נועה יצאה למטבח למלא כוס מים, ראתה אותו מתלבש, אמרה "להתראות". הוא הנהן והלך. הבת שלי הביטה בי בשתיקה, כמו שרק ילדים שמרגישים שמשהו לא בסדר יודעים להביט.
כעבור שבועיים הוא כתב בוואטסאפ: "אני קופץ אליך במוצ"ש אם זה בסדר". עניתי "בסדר". לא ידעתי בעצמי למה.
באותו מוצאי שבת אפיתי עוגת תפוחים עם קינמון. קניתי חמישה תפוחי גרנד הקנדי בשוק הכרמל, לשתי בצק מהערב הקודם והשארתי במקרר – ככה הקרום יוצא פריך יותר. בבוקר קילפתי, חתכתי דק. העוגה עמדה בתנור חמישים וחמש דקות, עוד רבע שעה התקררה. הוא הגיע, הוריד את המעיל, טעם. לעס לאט, כאילו שוקל. "קצת לא אפוי במרכז", אמר. חתכתי מיד את הפרוסה שלי מולו – זהובה עד הסוף, יבשה, אפויה כמו שצריך. "שלי אפוי", אמרתי. הוא משך בכתפיים. "אולי נפלה לי חתיכה גרועה מהקצה". אולי. רק שזאת כבר הפעם השלישית ברציפות. מרק, קציצות, עוגה. ובכל פעם – אמא. אמא עושה יותר טוב, אמא עושה אחרת, אמא עושה טעים יותר.
הזזתי את הצלחת עם העוגה לאדן החלון, בלי מילה. הוא הביט בתנועה הזאת ולא אמר כלום. גמר את התה. דיברנו עוד קצת על העבודה שלו, על השכנים, על מזג האוויר. כשיצא שאל, כאילו כלום לא קרה: "יום שישי הבא מתאים לך?" שתקתי רגע. "מתאים. תבוא, אכין עוף עם תפוחי אדמה". "עוף – זה טוב, מזמן לא אכלתי עוף כמו שצריך", אמר. כמו שצריך. שמרתי את המילה הזאת.
ביום שישי קמתי מוקדם. קניתי עוף שלם, קילו וחצי, טרי לא קפוא, אצל השוחט ברחוב הרצל. תפוחי אדמה קטנים, שום, לימון, רוזמרין. שיווקתי אותו בבוקר בתערובת שמן זית, שום, מיץ לימון ועשבי תיבול, השארתי במקרר, ואז הוצאתי שיתחמם. הכנסתי לתנור על מאה שמונים מעלות לשמונים דקות, עוד עשרים דקות בגריל שהעור יזהיב. תפוחי האדמה מסביב ספגו את השומן והמיץ, יצאו זהובים כמעט פריכים בקצוות. בשבע בדיוק פחות רבע נועה יצאה מהחדר: "אמא, מתי אוכלים?" "נחכה לניר", אמרתי. דניאל ישב עם אוזניות בחדר שלו.
בשבע בדיוק צלצל בפעמון. ניר הוריד נעליים, נכנס למטבח, שאף אוויר. "ריח מעולה", אמר. רשמתי לעצמי: ריח מעולה. טוב. נראה. חילקתי לצלחות, לו – שוק וירך, מנה נדיבה, תפוחי אדמה בשפע. לעצמי – כנף. לחם, ירק, רוטב על השולחן.
הוא חתך פרוסה, טעם. הידיים שלי מתחת לשולחן נקפצו לבד, שמתי לב לזה רק אחר כך. "את יודעת", אמר והניח את המזלג, "קצת יבש. ויותר מדי שום, מסתיר את הטעם. אמא שלי אופה עוף בשקית אפייה, ככה הוא יוצא עסיסי, רך, נופל מהעצם לבד. כדאי שתלמדי ממנה. היא תשמח להראות לך אם תבקשי".
שמונים דקות בתנור. עור זהוב פריך. ו"יבש", "יותר מדי שום", "תלמדי מאמא". הבטתי בו. הוא כבר חתך פרוסה נוספת – אכל. אכל את העוף ה"יבש" שלי, לעס, ובו זמנית הסביר איך מבשלים נכון, והציע לרשום אותי לשיעור אצל אמא שלו. בשלווה מוחלטת. כמעט בידידותיות.
משהו נשבר בפנים. לא בקול רם. כמעט חרישי. אבל ברור מאוד. קמתי מהשולחן. לקחתי את הצלחת שלו – הוא אפילו לא הספיק לסיים משפט – ובלי למהר הבאתי אותה לפרוזדור. הנחתי על מדף המפתחות, ממש ליד המעיל שלו. חזרתי למטבח.
ניר ישב עם פה פתוח. "רונית, מה את עושה?" "הצלחת בפרוזדור", אמרתי בקול יציב. "תיקח אותה איתך אם בא לך. או שתיסע לאמא שלך – אצלה, אתה אומר, בכל זאת טעים יותר. אז שם תאכל ארוחת ערב".
הוא הביט בי. ראיתי שהוא באמת לא מבין. רגע ישב ואכל ודיבר, ופתאום לוקחים לו את הצלחת. "את רצינית? זה בכלל נורמלי?" "לגמרי רצינית". נועה הופיעה בפתח המטבח, נכנסה למלא כוס מים, קפאה במקום. הביטה בי, בו, שוב בי. "אמא?" "הכל בסדר, לכי לחדר", אמרתי בשקט. היא הלכה בלי מילה. ילדה חכמה.
ניר קם. הפנים אדומות, השפתיים קפוצות. "אז ככה. מגרשת. לפחות תסבירי למה?" "שלושה חודשים הסברתי באוכל. אתה, כנראה, לא שמעת". הוא עמד רגע. אחר כך לקח בשתיקה את המעיל מהקולב וגם את הכובע. בצלחת עם העוף בפרוזדור לא נגע. יצא. סגרתי אחריו את הדלת בזהירות, בלי טריקה. נשענתי עליה עם הגב. הקשבתי לצעדים – קומה אחת, שתיים, ואז שקט.
הידיים לא רעדו. הלב פעם באופן קבוע. הבנתי רק אחר כך שנשמתי לרווחה – לא כי הכעס נעלם, כי כעס כבר לא היה שם. פשוט משהו כבד, שסחבתי שלושה חודשים וניסיתי לתקן, הפסיק ללחוץ.
חזרתי למטבח. לקחתי את הצלחת שלי, חתכתי פרוסת עוף. טעמתי. קראתי לילדים. דניאל הגיע רץ מיד, הריח כבר תפס אותו מהמסדרון. נועה יצאה בזהירות, הביטה בי. "הוא הלך?" שאלה בשקט. "הלך". "לתמיד?" הבטתי בה. בת אחת עשרה, וכבר מבינה הכל. "כנראה שכן", אמרתי. היא הנהנה – בשלווה, כמעט בהקלה. לקחה צלחת, טעמה. "אמא, ממש טעים", אמרה פשוט. צחקתי. דניאל הצטרף – לא הבין למה, אבל בשביל החברה. ישבנו שלושתנו ואכלנו, בחוץ החשיך, ערב שישי רגיל לגמרי, ולי היה טוב באמת. לא "אפשר לאכול", לא "בסדר" – טוב באמת.
בלילה הגיעה הודעה בוואטסאפ: "רונית, זה היה לא יפה מצידך". בבוקר עוד אחת: "יכולת פשוט להגיד אם משהו לא מוצא חן בעיניך. למה ככה?" ואז: "בואי נדבר, לא הבנתי מה קרה". קראתי ולא עניתי. ביום הרביעי חסמתי.
עברו שלושה שבועות. שירי עצרה אותי ליד מכונת הקפה במשרד ואמרה בחצי קול: "ניר נעלב. אומר שגירשת אותו עם הצלחת בפרוזדור כמו כלב. אומר שזה היה משפיל". הנהנתי. שירי שתקה רגע, ואז הוסיפה בשקט: "טוב, הוא בעצמו לא מתנה חינם". ניר לא כותב יותר. אני לא מתקשרת. ביום שישי שעבר אפיתי שוב עוף – בשביל הילדים. נועה ביקשה תוספת. דניאל אמר: "אמא, זה הכי טוב שאת מבשלת בכלל". הודיתי לו. אני ישנה טוב, בשקט. ומבשלת עכשיו רק בשביל מי שבאמת טעים לו.
