— כמה סירים יש לך, סוליה! חצי אני לוקחת לענת שלנו, לה בדיוק חסר! — רבקה כבר התבססה ליד ארונות המטבח, כאילו זה המחסן שלה.
צלצל המכסה, נחבט על השיש התחתית האמייל. סוליה עמדה בפתח המטבח עם מגבת בידיים והביטה איך חמותה ממיינת את הכלים שלה כמו בחיסול מלאי.
— תחזירי בבקשה, — אמרה בקול נמוך, אבל כזה שרבקה קפאה לרגע. — זה לא שלך.
— איזו קטנונית את, אלוהים ישמור! — חמותה הצליבה ידיים. — לענת ולאיתי עכשיו תקופה קשה. שוכרים דירה בפתח תקווה, המשכנתא בפתח, ילד קטן. ואצלך הארונות מתפוצצים. הסיר נחושת הזה עומד, אבק עליו. ענת תבשל בו ריבה, תשמח את הבעל. את ממילא כל היום יושבת מול המחשב, ביזנס-לדי של הבית.
לסוליה היה שלושים וארבע. תשע שנים חיה עם רון — הבן הבכור של רבקה. תשע שנים של פשרות, החלקת פינות וניסיונות להיות "כלה נוחה". והאח הצעיר, איתי, יחד עם ענת שלו, תמיד היה במשפחה אותו נצר עדין שצריך להשקות על חשבון המבוגרים.
— רבקה, את הסיר הזה השאירה לי סבתא מלכה. וגם את המחבתות קניתי מהתמלוגים שלי. רון לא השקיע במטבח הזה שקל אחד.
— משפחה זה קדרה משותפת! — קטעה חמותה, כבר תוחבת צנצנת שלוש ליטר לתיק המשובץ שאיתו הגיעה לא במקרה. — את נשואה לבן שלי, אז הכל משותף. איפה רון? רון! בוא הנה, תסביר לאשה שלך!
הדלת נפתחה בחריקה, במסדרון הופיע גבר — במכנסי בית, פרוע, עם אותו ביטוי אשם על הפנים שסוליה למדה עד לקמט האחרון. הוא בחן את הפרקט מתחת לרגליים, רק לא אותה.
— אמא, נו למה שוב אתם עושים רעש, — מלמל.
— רון, תגיד לאשתך שלא תעשה סצנות בגלל ברזלים! — פקדה האם. — לענת ואיתי יש יותר צורך. סוליה עוד תרוויח לעצמה, איזה כסף היא מקבלת על הפרויקטים שלה, בלי לקום מהספה.
— סולי… — רון העביר משקל מרגל לרגל. — נו למה ככה. שאמא תיקח, מה, חבל לך? באמת יש לנו הרבה. בוא בלי דרמות, גם ככה הראש שלי מתפוצץ אחרי המשמרת.
משהו בסוליה נסדק סופית. לא בגלל הסירים ולא בגלל סיר הנחושת — בגלל תשע שנים של בגידות קטנות ודביקות, שמהן נארג לאט רשת של השפלה. היא נזכרה איך לפני שלוש שנים חמותה לקחה את המחשב הנייד שאבא שלה נתן לה במתנה — "לאיתי אין על מה לכתוב תזה, ואת תקני לעצמך חדש". נזכרה איך הכסף שנחסך לחופשה באילת נמס בהלוואת רכב בשביל אותו איתי. נזכרה את המשפט הקבוע של רון: "נו באמת, הם משפחה, בוא בלי דרמות".
סוליה ניגשה לשולחן, לקחה מידי חמותה את המכסה והניחה אותו בזהירות בחזרה על המדף.
— אף חפץ מהדירה הזאת לא יוצא היום, — אמרה בקול שקול.
— איך את מדברת אליי? — התאדמה רבקה. — רון, אתה שומע? היא נותנת לי הוראות! בבית שלך!
— זה לא הבית שלו, — קולה של סוליה נשמע רגוע כל כך, שזה הפחיד. — זאת הדירה של ההורים שלי ברחוב אבן גבירול. רון רק רשום כאן. מהטיפשות שלי.
— אה, ככה זה נשמע! — חמותה זרקה את התיק על הרצפה. — עכשיו תזכירי לי דירה? הבן שלי נתן לך את החיים שלו, ואת סופרת לו בטון ומצטערת על סירים לדם שלו! תתארגן, רון! שהאנוכית הזאת תשב לבד עם הרכוש שלה, נראה למי היא תהיה צריכה בעוד כמה שנים!
רון הביט נבוך פעם באמא, פעם באשתו, מחכה שסוליה, כרגיל, תיבהל מהצעקות ותוותר. אבל היא עמדה ללא ניע, ידיה שלובות על החזה, ובעיניה לא נשארה הרכות הישנה — רק עייפות קפואה.
— סולי, את רצינית? — הוציא בקושי. — בגלל כלים להרוס משפחה?
— משפחה כבר מזמן אין כאן, רון. יש אותך, המשפחה הרעבתנית שלך ואני — בתפקיד המשאב הנוח. תסתלקו. שניכם.
רבקה תפסה את הלב באופן מודגם, נשמה בכבדות והתיישבה על שרפרף:
— מים… הלב תפס אותי… להרוג אותי החלטת, נחש!
— לקרוא אמבולנס? — שאלה סוליה בקור רוח, מוציאה את הטלפון. — הצוות יגיע תוך עשר דקות מאיכילוב, יעשו א.ק.ג. או שתגיעו לבד לרכב?
ההחלמה הגיעה מיידית. חמותה קמה, תפסה את התיק הריק וזרקה לבן:
— תארוז דברים! רגלנו לא תדרוך בחור הזה יותר!
השעתיים הבאות הפכו למהומה של דלתות ארון נטרקות והערות עוקצניות אינסופיות. רון אסף בשתיקה חולצות, ג'ינסים, קופסאות נעלי ספורט. הוא ציפה בבירור שסוליה תעצור אותו בסף, אבל היא ישבה בכורסה בסלון, שתתה תה שהתקרר והביטה בחלון על עצי הפיקוס הרטובים בגשם.
כשדלת הכניסה נטרקה, השתררה דממה בדירה. סוליה לא בכתה. היא עברה בחדרים — על הרצפה היו זרוקים קולבים ריקים, במסדרון נשאר עקבות מנעליה המלוכלכות של החמותה. במטבח נצץ בבדידות סיר הנחושת המצער.
היא פתחה את החלון לרווחה, הכניסה לחדר את האוויר הלח, ריח הגשם והעלים הנושרים. נהיה קל לנשום.
למחרת בבוקר סוליה קראה למנעולן והחליפה את המנעולים. אחר כך התקשרה לחברה שלה, עורכת דין, איתה למדה באוניברסיטת תל אביב — כדי להגיש תביעת גירושין ולהתחיל את הליך הוצאת בעלה לשעבר מהמרשם.
רון הודיע על עצמו ביום השלישי. קודם הגיעו הודעות: "התקררת?", "אמא לא צדקה, אבל גם את הגזמת", "בואי ניפגש, אני מוכן לסלוח לך על המילים". סוליה לא ענתה.
אז הוא הגיע בעצמו. בשבע בערב צלצלו בדלת בעקשנות. דרך העינית סוליה ראתה את רון — בלי מעיל, בסוודר, כתפיים שמוטות.
— סולי, תפתחי, המפתחות לא מתאימים, — נשמע מבעד לדלת.
היא לא פתחה, רק ניגשה קרוב יותר.
— המנעולים הוחלפו, רון. הדברים והמסמכים שלך אספתי לקרטון, הוא למטה אצל השומר.
— סולי, תפסיקי עם הקרקס הזה! — נשמעה בקולו העצבנות המוכרת. — אנחנו מבוגרים. בגלל איזה זבל לפרק נישואים? ענת בכתה יומיים כששמעה איזו סצנה יצאה! היא אפילו לא ידעה על הסיר הזה, זאת אמא רצתה לעשות הפתעה!
— לא אכפת לי מענת, מאמא שלך ומעצמך, — ענתה סוליה ביובש. — התביעה הוגשה דרך "בית הדין הרבני". ההזמנה תגיע לעבודה שלך. תיקח את הקרטון ואל תבוא לכאן יותר.
— תתחרטי! — התפרץ רון בצעקה, הכה בכף ידו על הדלת. — למי את צריכה עם האופי שלך? תישארי לבד כל החיים עם המחבתות שלך!
הצעדים התרחקו, המעלית צלצלה, ושוב השתררה שקט.
עברו שבועות. נובמבר הביא את הגשם הראשון וחשכה מוקדמת. סוליה שקעה בעבודה — היא ניהלה צוות מתרגמים מרוחק שהתאים ספרות לימוד להוצאה בירושלים. קודם חצי מהמשכורת הלכה לסתימת חורים משפחתיים של קרובי רון ולהלוואות משותפות על מכשירי חשמל שתמיד איכשהו נסעו לחמותה. עכשיו הכסף נשאר בכרטיס.
היא עשתה ניקיון יסודי במטבח. את כל הכלים, שהפכו לזרז לא רצוני לפרידה, ניקתה והחזירה למקומם. בשבת בישלה מרק דלעת עם ג'ינג'ר באותו סיר נחושת, ובראשון אפתה עוגת תפוחים עם קינמון — כבר לא בשביל בעל מול הטלוויזיה, אלא בשביל עצמה.
כעבור חודש היא נסעה לתערוכת קרמיקה מקורית בעכו העתיקה — תחביב ישן שתמיד חסר לו זמן וכוח. ליד הדוכן עם כלי נחושת מעובדים ביד מישהו לידה אמר:
— מוליכות חום מדהימה. בסיר כזה ריבה לעולם לא נשרפת, הפירות נשארים שלמים.
סוליה הסתובבה. לידה עמד גבר גבוה בשנות השלושים המאוחרות שלו, במעיל צמר, פנים נעימות ועיניים אפורות קשובות.
— אתה מדבר כמו מומחה, — חייכה.
— יותר כמו חובבן נלהב, — הציג את עצמו. — דניאל. אני שף במסעדה קטנה ביפו העתיקה. הגעתי לכאן לחפש השראה.
הם דיברו על ספרי בישול ישנים, על ארכיטקטורת חיפה, על למה סירים מודרניים מחממים לא אחיד. השיחה זרמה בקלות, בלי שום מתח.
אחרי התערוכה דניאל הזמין אותה לקפה בבית קפה ליד הכניסה לעיר העתיקה. הזמינו שני קפוצ'ינו וארוגה אחת לשניים — החשבון יצא שישים ושמונה שקלים, וכשהמלצרית הביאה את העודף, שניהם הושיטו יד בו-זמנית וצחקו במבוכה. דניאל סיפר איך בשבוע שעבר בלבל מלח בסוכר במטבח בזמן הגשה לחתונה, הקשיב בתשומת לב למחשבותיה על תרגום טקסטים טכניים ולא פעם אחת קטע כדי להביע דעה משלו.
הם התחילו להיפגש. בכל שבת הוא הגיע אליה עם דגים או בשר ציד מהמסעדה שלו, ובישלו יחד במטבח — פעם אחת הוא הראה לה איך לתבשל צלי איילה נכון באותו סיר נחושת, ובמטבח דיפדפה שעתיים ריח של תימין ויין אדום. כשסוליה אמרה פעם שביום ראשון היא רוצה להיות לבד, הוא פשוט הנהן, אסף את המעיל שלו ונסע, בלי לשאול למה — ובערב כתב רק: "יום ראשון נעים".
בדצמבר התקיים הדיון בבית הדין. רון הגיע עם אמו, שאפילו באולם הדיונים ניסתה לעשות מופע, טוענת על "כלה ערמומית שסחטה את הבן שלה". השופטת קיררה במהירות את להט רבקה, הזכירה לה על אחריות להפרעת סדר באולם. מאחר שלא היה רכוש משותף וילדים לזוג, והדירה ברחוב אבן גבירול הייתה שייכת לסוליה עוד לפני הנישואים, הגירושין הוסדרו בישיבה אחת.
ביציאה מבית הדין רון ניסה לגשת אליה בחניון. הוא רזה, מתחת לעיניים היו צלליות כהות.
— סולי, חכי, — קרא אליה.
היא עצרה, מחזיקה בידה תיק עם מסמכים.
— נו מה, מרוצה? — שאל במרירות. — הרסת הכל. אני גר עכשיו אצל אמא, בחדר מעבר. איתי וענת הביאו את הילד, צעקות כל היום, אין לאן לחזור. אמא נוזפת מבוקר עד לילה, דורשת שאחפש עבודה שנייה. את זה רצית?
— המסמכים אצלך, — אמרה סוליה. — אין לי יותר שאלות אליך.
היא נכנסה לרכב והתניעה. במראה האחורית הבזיקה דמותה של רבקה, שרצה לבנה, נוזפת בו נרגזת על משהו. סוליה לחצה על הגז ויצאה מהחניון.
הגיע ערב ראש השנה האזרחית. המטבח של סוליה טבע באור רך של גרלנד. על הכיריים בעבע מרק עם ירק, בתנור התבשל ברווז עם תפוחים, על השולחן עמדו שתי צלחות חג מפורצלן דק. דניאל עמד ליד קרש החיתוך, פורס ירוק לרוטב — בסינר מצחיק, עם חיוך שליו.
— את יודעת, — אמר, מעיף מבט בסיר הנחושת המבריק על המדף, — יש לך מטבח מדהים. יש בו נשמה.
סוליה ניגשה מאחור, חיבקה אותו בכתפיים, הצמידה לחי לגבו החם.
— כי כבר אין כאן שום דבר זר, — אמרה.
— ולא ניתן לאף אחד? — חייך דניאל, מסתובב ומנשק אותה בקדקוד.
— אף סיר אחד, — סוליה לקחה מהמדף את סיר הנחושת והניחה אותו על הכיריים, מוסיפה סוכר לתפוחים החתוכים. — זה נשאר כאן לתמיד.
בחוץ, ברחוב אבן גבירול, ירד הגשם הראשון של השנה, ובמטבח נשב ריח של קינמון וחמאה חמה.
