אני בת ארבע כשאמא עוזבת אותנו אצל דודה בפתח תקווה ונוסעת לחפש עבודה באילת. "עוד חצי שנה אני חוזרת", היא אומרת לי בטלפון, פעם בשבוע, מהתא הציבורי ליד התחנה המרכזית. חצי השנה הופכת לשלוש שנים. כשהיא סוף־סוף באה לקחת אותי ואת אחי הקטן, שגיא, אני לא מזהה אותה. אישה זרה עומדת בפתח הדירה עם מזוודה ועיניים עייפות, ודודה דוחפת אותי אליה ואומרת "תני נשיקה לאמא", ואני בורחת להתחבא מתחת לשולחן המטבח.
המעבר לבאר-שבע, לדירה החדשה של אמא, היה כמו לעבור לגור עם זרה. היא הביאה איתה גם גבר, מישהו בשם אבי, שעבד במוסך והריח תמיד מבנזין ומסיגריות. בהתחלה הוא היה נחמד, קנה לנו גלידה מהמכולת בפינת הרחוב. אחר כך, לאט־לאט, זה השתנה. הוא צעק על כל דבר — על צלחת שלא נשטפה, על שיעורי בית שלא נגמרו, על זה שגיא בכה יותר מדי בלילה. ופעם, כשלא הספקתי לכבות את הטלוויזיה מספיק מהר, הוא תפס אותי בזרוע כל כך חזק שנשארו סימנים כחולים למשך שבוע שלם. את שגיא הוא הכה עם חגורה. אני זוכרת את הצליל של האבזם פוגע ברצפת הפורמייקה כשהוא הורידה בכעס.
הדבר היחיד שהחזיק אותי היה שסבתא שלי, אמא של אמא, עלתה גם היא מסורינאם לפני שנתיים והתיישבה בשכונה ד', עשר דקות הליכה מהבית שלנו. הדירה שלה הייתה קטנה, שתי חדרים, עם מרפסת מלאה עציצי בזיליקום ופלפל חריף שהיא גידלה בעצמה. בכל פעם שאבי הרים יד, או שאמא ואני רבנו על משהו טיפשי, הייתי בורחת לשם. לפעמים בשש בבוקר, עם התיק של בית הספר עדיין על הגב, אני דופקת על הדלת, וסבתא פותחת בלי לשאול שאלות, רק מזיזה הצידה ואומרת "תיכנסי, יש כבר מים על האש".
היא הייתה מקשיבה לי מספרת על היום שלי בזמן שהיא קילפה בצל או שטפה אורז. לא נתנה עצות גדולות, רק שאלה שאלות קטנות — "ומה עשית אז?", "ומה הוא אמר לך?" — עד שהסיפור שלי היה נשמע לי עצמו סביר, ולא כמו אסון. היא לימדה אותי להכין סמבל בסגנון סורינאמי, עם פלפלים אדומים כתושים, שום, ולימון, בקערת חרס שהייתה שייכת לאמא שלה בפרמריבו. אני עדיין מכינה את זה בדיוק כמוה, עד היום, כל שישי, ואף אחד בבית לא מצליח לשכנע אותי לשנות את המרשם אפילו בגרגר אחד.
בגיל שבע־עשרה עברתי לגור אצל דודה שלי בתל אביב, כי המצב בבית עם אבי הידרדר לנקודה שלא היה אפשר לחזור ממנה. אבל גם משם המשכתי לנסוע לבאר-שבע כל חודש, עם אוטובוס אחד ומעבר בתחנה המרכזית, רק כדי לשבת עם סבתא במטבח שלה שעה־שעתיים ולשתות תה עם נענע.
לפני שלוש שנים הייתי בחופשה ביוון עם בן הזוג שלי, דניאל. בשוק הצבעוני של רודוס קניתי כד קטן, בצבע כחול־לבן, עם ציור של דולפין בצד אחד. משהו בכד הזה תפס אותי, בלי שידעתי בדיוק למה. יצאתי מהחנות מחזיקה אותו בשתי ידיים, זהיר כמו תינוק, וכעבור שלושה צעדים הוא פשוט החליק לי מהאצבעות ונופץ על האבנים. לא נתקלתי בכלום. לא מעדתי. הוא פשוט נפל. כל אותו יום הרגשתי לא בסדר, כאילו יש חור באוויר סביבי, ולא הצלחתי להסביר את זה אפילו לעצמי.
יומיים אחר כך, שגיא בא לאסוף אותי משדה התעופה בן־גוריון. הוא עמד ליד יציאת הביקורת בלי לחייך, ולפני שהספקתי לשאול מה קרה הוא אמר, "סבתא נפטרה אתמול בלילה, בשינה". התיק נפל לי מהיד על הרצפה של ההול.
בלוויה, בבית העלמין בבאר-שבע, אמא עמדה קצת מרוחקת מהקבר, עם שאלה שאף אחד לא ביקש לענות עליה בקול. אבי לא בא בכלל. אחרי שהאדמה כוסתה, נשארתי לבד ליד המצבה עוד כמה דקות, ואמרתי לה בשקט תודה, על הדלת שתמיד הייתה פתוחה, על הקערה, על הזמן שהיא נתנה לי בלי לספור אותו.
חודשיים אחרי הלוויה נפגשתי עם אמא בבית קפה ליד שוק הכרמל. היא הזמינה קפה הפוך ואני תה, ובין הגביעים שמתי על השולחן תיק ניילון עם המפתח של הדירה בשכונה ד', שהיה שייך לסבתא ושעכשיו עבר אליי כירושה, ותצלום צבע ישן של הקערה שסבתא הכינה בה סמבל, זו שעדיין עומדת אצלי במטבח. אמא הביטה בזה בלי לומר כלום.
"אני משפצת את הדירה של סבתא ועוברת לגור שם", אמרתי לה. "לבד. את מוזמנת לבוא לבקר, בלי אבי."
היא לא ענתה מיד. הידיים שלה החזיקו את הכוס בלי לשתות. "הוא כבר לא גר איתי חצי שנה", היא אמרה בסוף. "יצא ממני ברגע שהתחלתי לשלם פחות בשבילו."
לא שאלתי עוד שאלות. לקחתי את התיק בחזרה, קמתי, ושילמתי על שני המשקאות בקופה, גם על שלה. יצאתי לרחוב אלנבי עם מפתח הדירה בכיס, ובבישול של שישי הזה השתמשתי שוב בקערה של סבתא, בדיוק כמו שהיא לימדה אותי, ולא חיסרתי אף גרגר.
