אני מגדל בקר בגליל התחתון, ליד כפר תבור, כבר עשרים ושתיים שנה. הבית שלי נמצא בקצה השטח, ומעבר לגדר החשמלית מתחילה חורשת האלונים ששייכת לרשות הטבע והגנים. שם, באמצע חודש אב, מצאתי אותו.
זו הייתה שעה שש בבוקר, לפני שהחום נהיה בלתי נסבל. יצאתי לבדוק את המשאבה של הבריכה החקלאית, והכלבה שלי, מנטה, התחילה לנבוח לכיוון השיחים בלי להתקרב. חשבתי שזה דורבן. הלכתי לבדוק, ומצאתי גור קנגורו קטן – לא, סליחה, זה טעות שאנשים עושים כל הזמן, זה היה וואלבי צוואר אדום, מהמינים שמשוחררים לפעמים באזור על ידי גנים זואולוגיים כחלק מתוכניות שימור. הוא היה תקוע בין שתי אבנים, רועד, בלי אמא בשום מקום מסביב.
התקשרתי לעמותת "חיים בטבע" בעפולה, כי יש להם צוות שמתעסק בבעלי חיים פצועים או נטושים באזור הצפון. הם הגיעו אחרי שעה ורבע. הבחורה שהגיעה, נשים לה שם – שירן – הסבירה לי שבלי אמא, גור כזה בגיל הזה לא שורד. בכיס של האמא יש חום של בערך שלושים ושבע מעלות, לחות מסוימת, וקצב לב שהגור מכיר מרגע הלידה. בלעדיו הוא לא רק קר, הוא מאבד את תחושת הביטחון לגמרי.
לקחתי אותם עד לרכב שלהם, מכונית סובארו ישנה עם כלוב מותקן מאחור. שירן שאלה אם אני רוצה לבוא לבקר אותו בעוד כמה ימים במרכז השיקום, ואמרתי שכן, בלי לחשוב יותר מדי.
הגעתי ביום חמישי. המרכז זה בעצם חצר מגודרת עם כמה מחסנים ישנים שהוסבו, ליד כביש 65. שירן סיפרה לי שבלילה הראשון הגור לא הפסיק לצרוח, מין קול חד וקצר שחוזר על עצמו, וזה סימן מובהק למצוקה אצל וואלבים צעירים. הם ניסו לחמם אותו בבקבוק מים חם עטוף במגבת, לא עזר. ניסו חלב תחליף מיוחד לשקיקים – הוא סירב לינוק.
ואז אחת המתנדבות, אישה מבוגרת בשם רחל שמגיעה כל בוקר משדה אילן, הביאה מהבית דובי פרווה ישן שהיה שייך לנכד שלה. לא חשבו שזה יעזור באמת, זה היה יותר מעין ניסיון אחרון. שירן שמה את הדובי בתוך השק הבד שמדמה כיס אם, ונתנה לגור להיכנס.
מה שקרה אחר כך, שירן צילמה בטלפון ושלחה לי. הגור נדחק לתוך השק, מצא את הדובי, ותפס אותו בשתי הידיים הקדמיות שלו, ממש נעל אותן סביבו. הטמין את הפרצוף בפרווה שלו ונרגע. הצרחות נפסקו תוך פחות מדקה. שירן אמרה שהיא עובדת שם שמונה שנים ולא ראתה תגובה כזאת מהירה אף פעם.
מאז הוא לא זז בלי הדובי. ישן איתו, אוכל לידו, וכשמישהו מהצוות מנסה לבדוק את המשקל שלו על המשקל הקטן, הוא נאחז בו חזק יותר. שירן אמרה שזה נותן לו את תחושת המגע והחום שהוא היה אמור לקבל מהכיס של אמו – לא תחליף אמיתי, אבל משהו שגורם למוח שלו להירגע.
חזרתי לבקר אותו עוד פעמיים בחודשים שאחרי. בפעם השנייה הוא כבר היה כפול במשקל, קופץ בחצר בזמן שהדובי מוטל בפינה, אבל בכל פעם שהיה נבהל – רעש חזק, כלב נובח מבחוץ – הוא רץ ישר אליו.
שירן סיפרה לי לפני שבוע שהם מתחילים תהליך של שחרור הדרגתי בחורשה קרובה, לא זו שבה מצאתי אותו, אלא שמורה מגודרת בקרבת געתון. שאלתי מה קורה עם הדובי בשלב הזה. היא אמרה שהם לא לוקחים אותו בכוח – פשוט מרחיקים אותו בהדרגה מהמכלאה, יום אחרי יום, עד שהגור מפסיק לחפש אותו כי הוא כבר לא צריך. זה תהליך שלוקח בערך שישה שבועות, לפי הניסיון שלהם.
אתמול קיבלתי הודעה משירן עם תמונה: הגור, שכבר לא ממש גור, עומד על הרגליים האחוריות בקצה המכלאה, מסתכל לכיוון הגדר הפתוחה. הדובי נשאר מאחור, על השמיכה שלו, בלי אף אחד שאוחז בו.
