ליא העבירה את הסמרטוט הרך על דלפק הנחושת של בר ״הודו״, מביטה בהשתקפותה המעורפלת באור הענברי. רגליה דפקו בכאב עמום, כמו תמיד אחרי השעה השישית. נעלי העבודה הזולות שלה ספגו את הרטיבות מהרצפה ומסרו לה בחזרה צריבה מוכרת.
השעה הייתה עשר וחצי בלילה בחמישי, והבָּר בשדרות רוטשילד געש בהָמיַת כסף ישן. כוסות קריסטל צחצחו, מזלגות פלדה שרטו צלחות חרסינה שהכילו מנות דג ב-320 שקל, וילונות הקטיפה הכבדים בלעו את קולות הגשם שבחוץ. תאורת הענבר, שנועדה לטשטש את קמטי המנהלים המזדקנים, עימתה את ליא מולה.
היא לא הפנתה מבט לאיש בפינה השקועה, תא מס׳ 4, אך כל סיב בשרה ידע בדיוק מי נמצא שם. נדב בן-חיים, האיש שלא הרים קול מעולם. חליפות הפחם התפורות שלו עלו כשלושה חודשי שכר של ליא, והוא ישב בדממה קרירה, קורא עיתון כלכלי, מרחיק את שאר הסועדים מעברו במשיכת כתפיים בלתי נראית. איש בחדר לא פיקפק במה שיכול לקרות למי שיפריע לו.
ליא חתכה לימון, הסכין החליק ביד מדויקת, מיץ הפרי שרף לה חתך נייר באגודל. היא לא נרתעה. כאבים היו נתונים, עובדים מולם. שלוש השנים האחרונות לימדו אותה לזה, וחצי השנה מאז ששינתה מנעולים, מחקה חשבונות ועקרה לדירה מוזנחת ביפו רק חידדו את השיעור.
גליה, הברמנית הראשית, הדפה פנקס עור לעבר עמדתה. ״שני וויסקי אייריש, נקי.״
ליא הינהנה, הושיטה יד לבקבוק גרינפוינט. תא 4 מעולם לא הוזמן, אך תמיד היה ריק ומחכה. נדב הופיע מדי ערב, תמיד בשבע וחצי, תמיד לבד, שותה לאט, מביט פנימה. בעולם הנפיץ שלו, השקט היה כלי נשק.
גשם דֵצֶמבֶּרי טפטף על חלונות הראווה הגדולים, וצללי מכוניות היוקרה בחוץ התערבבו עם השתקפות הנֵאוֹן של מגדלי הבורסה. ליא חישבה בדמיונה כמה תיתן לנהג מונית כדי להימנע מקו הלילה הרטוב. 64 שקל. אולי תלך ברגל.
בדיוק כשהדלתות הכבדות מפליז נפתחו ברעש מהדהד שהרעיד את משקופי המהגוני, הלב של ליא נעצר.
הוא נכנס.
רועי, הגרוש שלה, היה רטוב עד לשד עצמות. מעיל העור הזול נדבק לכתפיו, והריח שלו הקדים אותו: כלב רטוב, סיגריות מעופשות, וג'ין זול. עור הפנים מתחת לעיניו היה סגלגל, לא משינה, אלא מאלכוהול, או מאלימות. הוא נעמד במבואה, נוטף, ומבטו סרק את החדר כמו עכברוש שחדר לקתדרלה.
המלצר הקטן, עידו, ניגש אליו בחיוך מאולץ. ״אדוני, מצטערים, יש קוד לבוש—״
רועי הדף אותו בקלות, עידו ניתז לאחור אל תוך מעמד מטריות מפליז. המטריות נפלו ברעש מתכתי, והג'אז השתתק כמו זנב של פטיפון שנחבט. ליא הרגישה את הלחיים נטולות הדם, את הקוקטייל-שייקר קופא בידה.
רועי התקדם, מתעלם מהגבות המורמות ומהתיקים המוצמדים לחזה. הוא נשען על דלפק הנחושת, בדיוק על המשטח שליא קרצפה עשרים דקות קודם, ומירח את הרטיבות מהז'קט.
״חשבת שתברחי ממני, אה?״ קולו היה צרוד ורטוב. ״סגרת לי את החשבון, נעלת את הטלפון, עברת דירה כמו איזו נסיכה. ואני? אני עומד מחוץ לדירה, בלי טלוויזיה, בלי כלום.״
ליא לחשה, בלי להביט לתוך האישונים המורחבים: ״רועי, תצא החוצה, בבקשה. אני בעבודה.״
״עבודה?״ הוא צחק, רעל ניגר. ״את מוזגת ללקוחות עשירים בזמן שאני נזרק לרחוב. את חייבת לי. שלושת אלפים שקל, לפחות.״
היא חייכה חיוך מכני, מבקשת מהברמן שיתערב, אבל דויד המבוהל רק נסוג. רועי תפס את פרק כף ידה, אצבעותיו הקרות כמו מלחציים, והצמיד אותה לדלפק. כוסות זעו בקצה. לוחית השם שלה על החזה התעקמה.
״את תבואי איתי לכספומט. עכשיו.״
הוא תפס את צווארון חולצתה הלבנה, מושך מעלה. ליא נשמה בשריקה, הקצוות התהדקו. היא ניסתה להשתחרר, אך הוא התכופף קדימה, מפעיל את מלוא משקלו. היא שמעה את פסיעות המסעדנים מאחור, רואה בעיניהם את חוסר האונים, אבל אף אחד לא זז. ליא ידעה: אנשים לא מדממים בשביל זרים.
ואז, דממה אחרת. שקט סמיך, כמו שומן רותח ששוקע. נדב קם מהפינה.
הוא לא מיהר. כף ידו הגדולה לפתה את גב המושב, נעמד בזווית שראתה הכול – דלת הכניסה, הדלפק, המטבח. תומאס, הבחור הרחב שחנה ליד חדר המעילים, הזדקף מיד. נדב לא סימן, לא דיבר. מספיק היה לו להביט. כל הנוכחים בחדר חשו את הקרקע נשמטת.
כשידו של רועי עדיין אחזה בצוואר החולצה, נדב התקרב מאחור. צעדים רכים, אך כל לחישה של סוליית עור על הפרקט דמתה לירייה. הוא עצר קרוב, מריח ארז, צמר יוקרתי, היעדר מוחלט של היסוס.
רועי הרגיש את צל האיש, הסתובב בחצי גוף, פיו נפער. ״מה אתה רוצה? תתעסק בעני־״
נדב לא ענה. ידו הימנית ניחתה על מפרק כתפו הימנית של רועי, לוחצת ישר לתוך מקבץ העצבים מעל עצם הבריח. רועי צווח, האחיזה בצווארון נרפתה, זרועו התקפלה בניגוד לטבע. ליא נפלה לאחור, חובטת בגבה במדפי הכוסות, חנוקה, בוהה.
נדב סובב את ידו של רועי כלפי חוץ. השבר נשמע כמו ענף חורש שנחצה. צעקה נקרעה מהגרון של רועי, אבל נדב טרק את בסיס כף ידו בגרונו, חוסם את האוויר. רועי התקפל על הרצפה, נחנק, חסר אונים, דמעות מציפות את עיניו הבולטות.
איש בחדר לא הוציא טלפון. גליה קפאה. המלצרים נצמדו לקירות. דממה של קתדרלה.
תומאס ניגש, הרים את רועי בצווארונו הרטוב כמו סמרטוט רצפה. נדב סידר את חפתו, פניו ללא הבעה. ״תוציא את הזבל.״ קולו היה נמוך, חָצָץ, מרוסק. ״אם הוא חוזר למיקוד 66, תשרוף אותו.״
תומאס גרר את רועי אל הדלת, הגשם בלע את הצללים, והדלתות נסגרו.
נדב פנה אל ליא, שהייתה מכווצת מאחורי הבר, לופתת את פרק ידה החבול. חולצתה קרועה במקצת, סימנים אדומים על צווארה. הוא שלף מכיסו הפנימי ממחטה לבנה מפשתן, הניח אותה על משטח הנחושת. לא התקרב יותר. ״תניחי קרח.״
היא לקחה את הממחטה, אך לא אמרה מילה. נדב חזר אל תא 4, התיישב, לגם מהוויסקי, ופתח שוב את העיתון. הפסנתרן, איש זקן ששרד מלחמות, ליטף אקורד בודד.
בשעה שתיים לפנות בוקר, הדלתות ננעלו. המנהל, עמיחי, עבר לידה בחפזה, סופר מזומנים, ולא הביט בצווארה. ״קחי מחר חופש, בתשלום.״
ליא לא התווכחה. היא התחלפה בשירותים הצפופים, לבשה סווטשירט שחור, הסתירה את החבָּלות. כשיצאה דרך דלת השירות, הטְפטוף הקר תקף אותה. רחוב אבן גבירול היה רטוב, אורות הניאון התנפצו על האספלט. חתול רחוב עם אוזן קרועה היסה לה מהחנייה.
פנסי רכב נדלקו בקצה הסמטה. ליבה הלם. טויוטה לנד-קרוזר שחורה, מנוע מרחרח חרישית. החלון האחורי ירד. נדב ישב בפנים, מואר למחצה. תומאס נהג.
״האוטובוס לוקח 45 דקות ליפו. הגשם בכביש, ואת גמורה. היכנסי.״
ליא היססה, אבל הגשם הכריע. הזכוכית המוגנת כדורים בלעה את רעשי הלילה. היא ישבה רחוק ממנו, נשענת על הדלת. תל אביב חלפה – מגדלי רוטשילד, נווה צדק, שוק הכרמל הריק.
היא דיברה אל השמשה: ״אני לא יכולה להרשות אותך.״
אור פנסי הרחוב חתך את קו לסתו. ״את חושבת שאני נותן טובות הנאה.״
״זה איך שדברים עובדים. גברים פותרים בעיות, ואז דורשים ריבית איומה.״
הוא הפנה אליה מבט. ״אני לא דורש כלום.״
״אז למה התערבת? למה תומאס מלווה אותי? למה עמיחי לא נוהם עליי? כל הבר מתייחס אליי כמו לסחורה שלך.״
המכונית עצרה מול בניין הדירות הישן שלה, ליד חנות פלאפל סגורה.
נדב נשען קדימה, מניח אמת על גב המושב. קולו התעמק, איבד את קליפת הקרח. ״אני צופה בך חצי שנה, ליא. ראיתי איך את מתכווצת כל פעם שדלת נטרקת. איך את סופרת עודף לשקית בייגלה. איך הפחד גרם לך לדמם, אבל אף פעם לא הפסקת לעבוד.״
היא לא מצמצה.
״אני חי בעולם של מפלצות,״ המשיך. ״אנשים מוכרים משפחה תמורת חצי אחוז. כל שיחה היא משא ומתן. אבל את – את עמידה. את הספקת לשרוד. וביקום שלי, זה נדיר. אני מגן על מה שאני מעריך. לא רוצה את גופך, לא את כספך, לא בעלות.״
הוא הצביע החוצה, אל מדרגות הכניסה. ״אם השמירה חונקת, תגידי מילה. אנשיי ייסוגו, עמיחי יחזור לצעוק, ואת תישארי לבד עם הצללים.״
ליא הביטה בו, והרגישה שהברזל כבד אבל לא מרסק. משהו אפל בפנים נרגע. היא לא חייכה, אבל אגודלה ליטף את הממחטה המכופתרת בכיסה.
היא פתחה את הדלת, יצאה, וטיפסה אל הקומה הרביעית. הרכב חיכה עד שהאור בחלונה נדלק.
חמישה ימים לאחר מכן, ליא חזרה לעבודה. החבלות דהו, מוסתרות מתחת לחולצות שחורות. האווירה בבר השתנתה. דויד הגיש לה את המשמרות הרווחיות. עידו וידא שאיש לא מתיישב ליד התא של נדב. עמיחי הפסיק לכעוס עליה, הפך לכמעט אדיב.
ולייא עלתה ההבנה המחלחלת: היא החליפה כלוב חלוד בכלוב מזהב. דרק המפלצת הוחלף בנדב, האריה. המגן היה גם מנהל. ובכל זאת, כשעמדה לבדה מאחורי הבר, מוזגת וויסקי לאורחים, היא ידעה שכאן השקט לא כואב.
ביום שישי, דקות לפני פתיחת השבע, היא ניגשה למדף העליון, שלפה בקבוק מֵייסוֹנ'ס בן עשרים ואחת – הוויסקי השמור לנדב. הקופסה המקורית עוד הייתה עטופה בנייר משי. ליא הסירה אותה, הבריקה את הזכוכית במטלית יבשה, נשמה את ריח האלון המתובל.
היא לא חיכתה להזמנה. היא חצתה את החדר, ניגשה אל התא 4, והניחה את הבקבוק על השולחן, במרכז המדויק של התחתית מעור. פתק קטן, מקופל, הוצמד אל הצוואר: ״בברכה, ליא.״
בשבע וחצי, נדב נכנס. עיניו נחו על הבקבוק, על הפתק, על הברמנית שמאחורי הנחושת. הוא לא חייך. אבל כשישב, לגם לגימה ראשונה, קשר עיניים עם ליא, והרים את הכוס לעברה – מהלך איטי, מכובד.
ליא הרימה אליו את השייקר, הנהנה פעם אחת, ופנתה למוזגת את הקוקטייל הראשון של הערב. להקת הג'אז ניגנה, הגשם שטף את שדרות רוטשילד, ולראשונה זה שנים, היא לא חישבה את מחיר המונית.
