אני עובד בשליחויות בוולט. שלוש שנים על אופניים חשמליים, ושום דבר לא הפתיע אותי — עד אותו יום שלישי לפני חודש, בהרצליה.
הזמנה רגילה: סושי, מרק מיסו, אדממה. 126 שקל, כתובת ברחוב הנחלים 22, וילה קטנה עם גג רעפים ומאחור דקל ענק. צלצלתי בפעמון כמה פעמים — שקט. השער היה פתוח, אז נכנסתי לחצר בתקווה לתת את המשלוח ליד הדלת. ואז שמעתי צחוק ונתזי מים.
מעבר לפינה הייתה בריכה גדולה, ובמים — גבר כבן ארבעים וחמש ובחורה צעירה, אולי עשרים וחמש, עם בקבוק שמפניה ושתי כוסות. עמדתי שם עם קופסת הקרטון ביד, הידיים שלי לחוצות סביבה כאילו היא היחידה שמחזיקה אותי במקום, ופתאום הרגשתי שאני לא אמור להיות שם. נצמדתי אל הגדר, מאחורי שיח פיקוס, בדיוק כשהבחור משך אותה אליו ואמר בקול רם: "כל עוד אשתי עובדת כמו חמור, אנחנו יכולים לרבוץ כאן כל בוקר."
הבחורה צחקה: "היא באמת לא חושדת?"
"לא, היא תמימה מדי. שלוש שנים היא מאכילה אותי ומאמינה שאני בכיסא גלגלים."
הבטן שלי התכווצה, וקופסת הסושי כמעט נשמטה לי מהיד. בדיוק באותו רגע שמעתי דלת רכב נטרקת ברחוב. הצצתי החוצה וראיתי מאזדה 3 לבנה חונה, וממנה יוצאת אישה גבוהה, לבושה במדי משרד, עם שקיות של שופרסל. היא נכנסה היישר לחצר, חלפה על פני בלי לראות אותי, וניגשה לברז הגינה. פתחה אותו עד הסוף, כיוונה את הצינור אל הבריכה, והמים הקרים החלו לזרום פנימה בלחץ חזק, מציפים את הקצה הרדוד.
הבחור הסתובב בהלם: "מה זה?! תמר, מה את עושה?!"
היא לא ענתה. הניחה את הצינור על משטח האבן כך שימשיך לזרום, וניגשה בצעדים בטוחים אל ערימת הבגדים שהם השאירו על המשטח — חולצה, מכנסיים, כיסא הגלגלים המתקפל שעמד ריק ליד השמשייה. היא אספה הכול, גם את התיק של הבחורה, ונעלה בזה אחר זה בתוך הבית. שמעתי טריקה, ואז עוד אחת.
"תמר, פתחי!" הוא צעק, אבל היא כבר הייתה בפנים.
מהמחבוא שלי ראיתי אותה חוזרת עם טלפון ביד. היא חייגה ואמרה בקול יציב לגמרי: "תשלח אלי מנעולן, עכשיו. בית פרטי, הרצליה, רחוב הנחלים 22." סגרה, והביטה רגע בבריכה שהמשיכה להתמלא, לפני שנכנסה שוב פנימה וסגרה את דלת הזכוכית הגדולה מאחוריה.
יצאתי מהמחבוא, הנחתי את המשלוח ליד השער, ידיים עדיין רועדות קלות, והעמדתי פנים שאני רק עכשיו מגיע. עזבתי את המקום, אבל לא יכולתי פשוט להמשיך הלאה. שלחתי הודעה לחבר שעובד איתי — "אתה לא תאמין מה קרה עכשיו" — וחניתי עם האופניים מאחורי רכב מסחרי שתי דקות משם, חזרתי ברגל, עומד מאחורי אותו פיקוס, לראות מה יקרה.
המנעולן הגיע תוך עשרים דקות, החליף צילינדר, קיבל מזומן ועזב. בערך אז שמעתי מהצד השני של הבית קולות — הזוג מצא דרך לצאת, רטובים, לבושים בחלוק ומגבת שמצאו איפשהו. הבחור צעד יחף אל דלת הכניסה, בלי שום עקבות של גבר שנוהג להתאמץ לזוז. דפק, זעק: "זה הבית שלי! פתחי!"
היא דיברה דרך הדלת, קול שלא רעד: "אין לך פה כלום. הבית רשום על שמי, הרכב על שמי, והמשכנתא בסך 4,200 שקל בחודש ירדה מהחשבון שלי שלוש שנים. גם התחתונים עליך — אני שילמתי."
הוא צעק על בית משפט, על עורך דין, שהוא "יוכיח שהכול משותף". היא פתחה תריס במטבח, זרקה לעברו מעטפה לבנה שנפתחה קצת באוויר. "קח, תהנה. יש פה צילומי מצלמות מהחצר מהשנה האחרונה. שיהיה לעורך הדין שלך חומר קריאה."
הוא נשאר לעמוד שם עם המעטפה, מביט בה בלי לפתוח. המאהבת, לבושה בחלוק שלא שלה, שאלה בשקט: "אמרת שהכול רשום עליך."
הוא לא ענה. היא לקחה את התיק שהאישה זרקה לה מהחלון, חלפה על פניו בלי מילה, ונעלמה לכיוון הרחוב.
התרחקתי משם, וכשהגעתי לאופניים ראיתי את המאהבת עוצרת מונית. כעבור כמה שבועות סיפרתי על זה לאותו חבר, והוא גילה שהאישה קוראים לה תמר, שהיא מנהלת חשבונות במשרד גדול ברמת גן. הדיון הראשון בתביעת הגירושין שהיא הגישה התקיים רק חודשיים אחרי, ונמשך עוד כמה ישיבות — לא הייתה שם באמת מחלוקת רכוש, כי הכול היה רשום על שמה מלכתחילה; אורי, כך שמעתי, פשוט האמין שבתור בעל הוא זכאי לחצי מכל דבר, גם בלי שום מסמך שתומך בזה. השופטת לא התרשמה מהטענה, ובלי בסיס משפטי אמיתי ההליך נסגר מהר יחסית לטובתה.
לפני כשבוע ראיתי את אורי שוב, הפעם מאחורי ההגה של מונית בגטקסי, בכביש החוף. הוא עצר ברמזור לידי, הביט קדימה בלי לזהות אותי, וגלגל את החלון למטה כדי לקבל קפה מדוכן בצד הדרך. הידיים שלו על ההגה נראו רגילות לגמרי, שום זכר לכיסא גלגלים, רק אצבעות שתופפות בעצבנות על החישוק עד שהאור התחלף לירוק.
כשהבאתי את המשלוח הבא שלי לרחוב הנחלים, דקל עדיין עמד שם, הבריכה נקייה ומלאה, והבית שקט. תמר ישבה על המרפסת עם מחשב נייד פתוח מולה, ודפי חשבונות מפוזרים על השולחן, כאילו שום דבר לא קרה שם מעולם — חוץ מזה שכיסא הגלגלים המתקפל עדיין נשען, מקופל וריק, ליד קיר הגינה, כמו מוצג שהיא בכוונה לא הזיזה משם.
