אני יודע בדיוק איך אני נראה מהצד. הבלונדיני העצבני בחליפה כחולה שמתרוצץ בלובי של מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, בודק שעונים כל שלושים שניות ומדבר בטלפון בקול רם מדי. באותו בוקר, הטעות שלי כבר עמדה בפתח, אבל עוד לא הבנתי את זה. זה מה שצילה בטח חשבה כשהיא נכנסה בדלת.
היא הגיעה בדיוק בתשע וחצי, כמו שסיכמנו. ז'קט אפור שנראה כאילו קנו אותו לפני עשרים שנה, תיק עור מרופט שהידיות שלו מתקלפות, משקפיים עם מסגרת דקה שהתיישבו עקום על האף.
עמדתי ליד דלפק הקבלה וניסיתי להבין אם זאת באמת המתורגמנית או אולי מישהי שנכנסה לשאול איפה השירותים.
״צילה?״ שאלתי בלי ללחוץ יד. ״את המתורגמנית מערבית?״
היא אישרה בראשה. ״צילה לוי. דיברנו בטלפון.״
״טוב, בואי.״ הסתובבתי והתחלתי ללכת. ״אין זמן. המשלחת נוחתת בעוד ארבעים דקות.״
אני לא יודע למה ציפיתי כשהזמנתי אותה. משהו… אחר. לא משנה. מה שחשוב זה שהיא פה, יש לה ותק של שלושים ומשהו שנה, וסוכנות התרגום ביקשה 4,300 שקל ליום. זול, יחסית. עכשיו הבנתי למה.
אולם האירועים בקומה השנייה נראה מדהים. שמונה עשרה שולחנות עגולים עם מפות לבנות, נברשות קריסטל, מסכי ענק בצדדים. השולחן המרכזי היה מוכן לישיבת החתימה — שתים עשרה כורסאות עור עם שלטי שמות קטנים, דגלי ישראל וארה״ב על מעמדים מוזהבים.
אהוד בן-דוד, המנכ״ל, עמד ליד החלון ודיבר בפלאפון. שמעון, הנהג, סידר משהו ליד דלת השירות.
העברתי את צילה על פני כל השולחנות. על פני השולחן המרכזי. על פני שולחנות העוזרים האישיים. עצרתי ליד שולחן קטן בפינה, צמוד לדלת המטבח, איפה ששמעון הזיע בחליפה השחורה שלו.
״פה,״ אמרתי.
צילה הסתכלה על הכיסא. על שמעון שלידו. על דלת המטבח שמאחוריה מישהו צעק בספרדית.
״אולי יש טעות,״ היא אמרה בחרש. ״אני המתורגמנית.״
״אני יודע,״ אמרתי וכבר הסתכלתי בפלאפון. הודעה משלומי מהלוגיסטיקה. ״יש לנו מתורגמן צמוד למנכ״ל. מישה, בחור צעיר, הוא עשה קורס מזורז והוא יושב ליד בן-דוד. את ביטוח. אם יקרה משהו ואף אחד לא יבין כלום — נקרא לך.״
היא לא זזה. עמדה עם התיק המרופט הזה, מסתכלת עלי.
שאפתי אוויר. היה לי עוד מיליון דברים לעשות. המשלחת של לארי גולדברג — משקיע יהודי-אמריקאי, שבעים ומשהו, שולט בחצי מהנדל״ן המסחרי במיאמי — נוחתת בעוד חצי שעה. חוזה על 54 מיליון שקל לבניית מרכז לוגיסטי באזור התעשייה הצפוני. שנתיים של משא ומתן. עשרה חודשים של הכנות.
״תקשיבי,״ אמרתי, ״אני רץ לעשות בדיקה אחרונה. אם צריכים אותך — אני בא.״
הסתובבתי. ואז עצרתי.
כי הנהג של גולדברג בדיוק נכנס לאולם. בחור ערבי רחב כתפיים, ז'קט עור חום, נראה כמו מישהו שיצא עכשיו ממועדון כושר. הוא הסתובב באולם, הסתכל על השולחנות, חיפש מקום.
״שלום,״ אמרתי באנגלית. ״מה השם?״
״פאדי,״ הוא ענה במבטא כבד.
״פאדי, שב פה.״ הצבעתי על הכיסא ליד צילה. ״תהיה פה עם…״ חיפשתי מילה. ״עם הצוות.״
פאדי התיישב. צילה עדיין עמדה. ואז התיישבה גם היא, בנחת.
יצאתי מהאולם.
***
בשעה עשר וחצי הכל התחיל.
המשלחת הגיעה בשלושה רכבי שטח שחורים. גולדברג עצמו — איש נמוך, רזה, עם משקפיים בלי מסגרת וזקן לבן מטופח — נכנס אחרון. בלי מילים מיותרות. הסתכל על האולם, על השולחנות, חייך קלות ופנה לאהוד בן-דוד.
אהוד לחץ לו את היד. ניסה להגיד משהו באנגלית, איזה משפט שהתאמן עליו שבועיים. גולדברג הקשיב בנימוס, הניד בראשו, והמשיך ללכת.
מישה, המתורגמן שלנו — חולצה לבנה, שיער מסורק הצידה, אייפד ביד — כבר ישב ליד העוזרת האישית של גולדברג. בת עשרים וחמש בערך, שמלה בצבע שמנת, עקבים. נראתה כאילו היא יודעת מה היא עושה. מישה ישב זקוף, מוכן, מחייך.
התחלתי לבדוק דברים אחרונים. וידאתי שהמיקרופונים עובדים. בדקתי שהסכמי העקרונות מודפסים בשתי שפות, מסודרים בתיקיות עור. דאגתי למים מינרליים קרים, בלי גז, על כל שולחן.
רציתי שהכל יהיה מושלם.
עברתי ליד השולחן המרכזי בדיוק כשמישה פתח את הפה.
״המר… המר פישר,״ הוא התחיל, מביט באייפד. גולדברג נעץ בו מבט.
״גולדברג,״ תיקנה העוזרת בלחש.
מישה הסמיק וניסה להמשיך. ״רוצה לומר… לומר שהשקעה בנדל״ן… בישראל… היא… היא…״
הוא עצר. גולדברג הסתכל עליו.
״אפיק השקעה יציב,״ אמרה העוזרת בלחש.
״אפיק השקעה יציב,״ מישה חזר בקול רם מדי. ״במיוחד באזורי תעשייה…״
עוד הפסקה.
גולדברג חייך בסבלנות. העוזרת תרגמה משהו באוזנו. אהוד בן-דוד — שיושב שם, מזיע בחליפת ארמני, עם שעון שעולה כמו דירה בבת ים — הסתכל עלי.
הסתכלתי על מישה. הוא הסמיק. ניסה להמשיך.
עוד חמש דקות של ייסורים. מישה דילג על מילים, גמגם, הרכיב משפטים שבורים. העוזרת של גולדברג כבר תרגמה במקומו, פשוט חיכתה שהוא יגמור ואז אמרה את זה כמו שצריך. גולדברג לא הפסיק לחייך, אבל מבטו שוטט לצדדים. הוא כבר חישב מתי יוכל לעזוב.
אהוד קם. ״בואו נצא להפסקת קפה קלה,״ אמר, ופניו קפואות. הוא ניגש אלי.
״איפה המתורגמנית שהזמנת?״ אמר בלחש.
״היא…״ התחלתי.
״תביא אותה. עכשיו.״
הסתובבתי. חיפשתי אותה. אולם ענק, שמונה עשרה שולחנות, אנשים הולכים, מלצרים עם מגשי קפה.
מצאתי אותה בשולחן האחורי, פינת המטבח. קוראת ספר.
רצתי.
רצתי אל האישה ששלחתי לשבת עם הנהגים.
״צילה,״ אמרתי. ״את צריכה לבוא. עכשיו.״
היא הרימה את הראש מהספר. באיטיות.
״אני צריכה?״
״יש בעיה עם מישה, הוא…״
״אני יודעת. שמעתי.״
״טוב, אז… בואי. גולדברג מחכה.״
היא סגרה את הספר. קמה. סידרה את הז'קט האפור.
הלכנו לשולחן המרכזי. ראיתי את שמעון הנהג מסתכל עלי מהפינה שלו, מבט משועשע על פניו. לך תדע מה הוא חושב לעצמו.
צילה התיישבה. הניחה את הספר על השולחן. גולדברג בדיוק לגם מהקפה, הסתכל עליה בסקרנות.
״צילה לוי,״ היא אמרה באנגלית. ״אני המתורגמנית.״
״נעים מאוד,״ גולדברג חייך בנימוס.
״מאיפה בארצות הברית, מר גולדברג?״
״מיאמי.״
״ביץ'.״ היא חייכה. ״גרתי שם שלוש שנים, בשנות התשעים. תרגמתי לידיעות אחרונות כתבות על קהילת הגמלאים היהודים.״
גולדברג צחק. אהוד הסתכל עלי, מופתע. מישה קם מהכיסא והתרחק הצדה.
והם המשיכו לדבר.
צילה תרגמה. לא רק מילים. היא תרגמה אינטונציות, בדיחות קטנות, הערות צדדיות שאהוד זרק. כשאהוד אמר ״המיקום של הפרויקט אסטרטגי״, צילה אמרה ״המיקום אסטרטגי — וזה לא סתם ביטוי, לארי, תראה על המפה״. גולדברג צחק. אהוד צחק. העוזרת האישית חייכה והניחה את האייפד.
בשלב מסוים גולדברג שאל שאלה בערבית.
לא באנגלית. בערבית.
צילה לא מצמצה. ענתה לו בערבית. משפט אחד. גולדברג הרים גבה.
״את יודעת ערבית ספרותית?״ שאל באנגלית.
״גם ספרותית,״ היא אמרה. ״גם מדוברת. וגם קצת שירה.״
״שירה?״
צילה חייכה. פתחה את הספר שהניחה על השולחן. דפים מצהיבים, כריכה בלויה. היא קראה שורה אחת, קצרה, בערבית. משהו מתנגן, עתיק.
גולדברג קפא.
״זה אל-מתנבי,״ הוא אמר ברכות. ואז, בעברית במבטא כבד: ״אבא שלי היה קורא לי אותו לפני השינה. בחלבּ.״
הוא קם. ניגש לצילה. התיישב על הכיסא הריק לידה.
״תקריאי לי עוד,״ אמר. ״בבקשה.״
והיא קראה.
האולם השתתק. שום דבר לא זז. מלצר עמד עם קנקן קפה באוויר. אהוד בן-דוד קפא עם הפלאפון ביד. העוזרת האישית חייכה, והפעם זה נראה אמיתי, לא מלוטש.
אני עמדתי בצד, ליד הקיר, ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
השיחה נמשכה. צילה וגולדברג דיברו על שירה ערבית, על נוסטלגיה, על אבא שלו ועל דמשק. אחר כך דיברו על הנדל״ן. גולדברג ביקש ממנה לתרגם. רק היא. אהוד ישב, הקשיב, חייך.
בסוף הפגישה, גולדברג קם.
״בואו נחתום,״ אמר, ועבר לשולחן המוכן.
שעה וחצי אחר כך, 54 מיליון שקל היו על הנייר. חתום.
כולם מחאו כפיים. צלמים, שמפניה, לחיצות ידיים.
צילה נעמדה הצדה. לקחה את הספר שלה.
ניגשתי אליה. המון מילים התרוצצו לי בראש. התנצלות, תודה, שאלה מטופשת על מה קרה פה.
״צילה,״ אמרתי. ״אני…״
היא הסתכלה עלי מעבר למשקפיים. בלי כעס.
״הבחור שלך, מישה,״ היא אמרה. ״שלח אותו לקורס. קורס אמיתי.״
״אני…״
״יום טוב, ארז.״
היא יצאה. התיק המרופט תלוי על הכתף, הספר ביד. עברה דרך הלובי השיש הלבן, חלפה על פני שלושת רכבי השטח השחורים, על פני המאבטח במקטורן, וצעדה החוצה אל הרחוב, אל האוויר המלוח של תל אביב.
צפיתי בה הולכת.
מאחורי, מישה ניגב את המצח במפית. פאדי הנהג של גולדברג עישן ליד הדלת, מסתכל עלי במבט שקט. אהוד בן-דוד צחק עם גולדברג, מרים כוס שמפניה.
חזרתי לאולם.
על השולחן הקטן בפינה, ליד דלת המטבח, נשאר בקבוק מים מינרליים. לא שלי. שלה. היא לא הספיקה לשתות.
לקחתי את הבקבוק. המים היו קרים.
