אסף הביט בה מבעד לדלת הזכוכית של הלובי. חצאית אפורה, משקפיים דקים, תיק עור ששיפשף שנים על גבי שנים. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את האכזבה. בן אדם היה בטוח שישלחו מישהי אחרת. מישהי ש… נו, נראית כמו משהו.
— גב׳ ריבקין? — הוא שאל, בלי להיכנס פנימה.
— ריבק. — היא קמה מכיסא ההמתנה. — רות ריבק. אני המתורגמנית לאמהרית.
הוא היסס רגע לפני שלחץ את ידה. המבט שלו כבר נדד למסך הטלפון. איזה פינג׳אן, חשב לעצמו. אשה בת שישים פלוס באולם דיונים שנראה כמו תפאורה של סדרה אמריקאית. ארבעה־עשר שולחנות עגולים, מפות לבנות מעומלנות, דגלי ישראל ואתיופיה משולבים זה בזה. מחלונות הרחבה בקומה העשירית של מלון בהרצליה נשקף הים — רצועה כחולה־אפורה שנבלעה בתוך האובך של נובמבר.
— בואי. המשלחת תנחת תוך שעה בערך.
הוא הוביל אותה במהירות. חלף על פני השולחן המרכזי — זה של ארבע־עשרה כורסאות העור, עם השלטים "Reserved", עם מיקרופון אלחוטי לכל צד — והמשיך הלאה. חלף על פני שולחנות העוזרים המשפטיים, על פני שולחן הכיבוד. רק ליד דלת השירות, צמוד לכניסה למטבח, עצר.
— פה. — הוא סימן על כיסא מתקפל.
שולחן קטן. שני בקבוקי מים מינרליים ריקים. ליד הדלת הימנית ישב בחור חסון בחולצת פולו שחורה, הנהג של אלי שטראוס, וניקר באגוזי קשיו.
רות הניחה את התיק על הברכיים.
— אני מבינה שאני כאן לגיבוי? — הקול שלה היה שטוח. לא שאלה, אמירה.
— כן, כן. בדיוק. — אסף כבר הסתובב ללכת. — יש לנו מתורגמנית ראשית. יעל כהן. בחורה מוכשרת, עשתה קורס אצל בן־חיים. אם תהיה בעיה — אני אקרא לך.
הדלת נטרקה מאחוריו.
מהמטבח עלה ריח של שמן עמוק. מישהו טיגן סמבוסק גבינה.
רות פתחה את התיק. הוציאה ספרון בכריכה רכה — "תולדות הלשון החבשית" מאת פרופ׳ רחמים, דפים מצהיבים, מהדורת תשכ״ז. היא הפכה לעמוד השמיני והמשיכה משם.
שלושים ושבע שנים היא מתרגמת. התחילה בעלייה הגדולה, כשלמדה בכוחות עצמה אמהרית מספרייה של האוניברסיטה העברית — אף אחד לא חשב אז להציע קורס. טיגראית למדה מנהגי מוניות. ערבית ספרותית — מאישה מבוגרת משכונת הבוכרים, תמורת שיעורי פסנתר. דרי, משהו כמו שמונה־עשרה אלף שקלים לחודש, היא בקושי ראתה. ינואר היה ריק. השכירות בתל אביב — רחוב ארלוזורוב, דירת שני חדרים עם מרפסת קטנה — לא חיכתה.
הנהג סיים את הקשיו. קם למזוג לעצמו קפה ממכונה.
— גם לך? — שאל, בלי להסתכל.
— לא, תודה.
הוא משך בכתפיו. מכונה אחרת, בצד השני של האולם, רחשה והקציפה חלב. צוות המלצרים החל להניח צלחות ראשונות.
שלושה שולחנות לפניה ראתה את יעל כהן. בת עשרים ושבע, שמלה בצבע שמנת, עקבים אדומים, איפור שהחזיק ממרחק של עשרה מטרים. היא עברה על רשימות מודפסות, שפתיה זעו ללא קול. לידה עמד אסף, מחזיק בידה מכשיר טבלט.
— …והם ישאלו על סעיף הבוררות, — אמר. — תגידי: "אנחנו מציעים בוררות בז'נבה". פשוט.
— בוררות באמהרית זה…
— "በጄኔቫ", — קראה רות מהשולחן, בלי להרים את העיניים מהספר. — "በጄኔቫ ዳኝነት". רק תגידו לה משפט אחד, היא תזכור.
אסף הסתובב. רגע הביט בה, ואז חזר אל יעל. לא ענה.
— סעיף הבוררות לא קריטי. נגיע אליו רק בסוף. — הטון שלו נהיה קריר.
רות הפכה דף.
בשעה אחת וחצי בדיוק נפתחה הדלת הראשית. שלושה רכבי שטח שחורים עצרו מתחת לחופה. ארבעה מאבטחים. שני עוזבים. ואז — ד״ר ווֹרקוּ מהרי, נשיא תאגיד "אתיופיאן אגרו". גבר רזה, כתפיים צרות, זקן קצר ומדויק. חליפה בצבע חול. עיניים שקטות.
הוא נכנס אחרון. לא חייך. לא לחץ ידיים ימינה ושמאלה. עמד רגע במרכז הרחבה, סורק את האולם, את הדגלים, את הפרחים הלבנים — סחלב ורקפות — שעמדו באגרטלים נמוכים. ואז ראה את השולחן המרכזי. ראה את יעל. ראה את אסף, שמזיע למרות המזגן.
אלי שטראוס ניגש. הזמנה. לחיצת יד. "ברוכים הבאים".
המתורגמנית הראשית חייכה.
הם התיישבו.
יעל פתחה את הטבלט. התחילה: "የኢትዮጵያ አግሮ ተወካዮች…"
משהו השתבש בהברה הרביעית. ד״ר וורקו הביט בה. היא עצרה. התחילה שוב. הברה חמישית — שוב לא מדויקת. היא חייכה חיוך תקוע. אסף, לידה, לחש: "תמשיכי, תמשיכי, פשוט תדלגי".
העיניים של ד״ר וורקו הצטמצמו.
הוא פנה לעוזרו, דיבר בלחש. העוזר קם מכיסאו ופסע הצידה.
רות קראה שורה שלישית באותו עמוד. היא לא ראתה אותם — שמעה. האוזן שלה תפסה את המילים של העוזר: "תביא את האשה מהשולחן האחורי". אישה אחרת? איזו? היא הרכיבה משקפיים.
צעדים. רחשים. כיסא נגרר.
— סליחה, — קול גברי, אמהרית ספרותית, נעימה. זה היה העוזר. — ד״ר וורקו מזהה שאת קראת כרגע. הוא מבקש לדעת — האם את דוברת?
רות סגרה את הספר. הרימה את העיניים.
— כן. קצת.
העוזר חייך.
— בואי, בבקשה.
היא קמה. התיק נשאר על הכיסא ליד הנהג, שעתה לעס פיסטוקים. היא חצתה את האולם. אלי שטראוס הרים גבה. אסף פתח את הפה למילים, אך לא יצא קול. יעל ישבה כפופה בכתפיה, הטבלט כבוי.
ד״ר וורקו הביט בה לרגע ארוך.
— איפה למדת? — שאל באמהרית ישירה, בלי נימוסי פתיחה.
— בבית. וממטופלים. ומ… חיים.
הוא חייך. חיוך קטן, לראשונה.
— שבי. — סימן על הכיסא הריק לצדו.
היא התיישבה. אסף עדיין עמד. העוזר של וורקו משך אותו בשרוול — "שב, שב" — והוא צנח לכיסא בצד השולחן, ליד הדלת.
המשא ומתן התחיל מחדש.
רות תרגמה.
לא תרגום טכני. היא שמעה את המוזיקה של המשפטים האתיופיים, את המקצבים, את הפתגמים השזורים זה בזה. כשוורקו אמר "መንገድ ያለው ይድናል" — פתגם עתיק על "מי שיש לו דרך, יינצל" — היא לא תרגמה אותו מילולית. הביטה באלי שטראוס ואמרה בעברית: "הוא אומר שאם שני הצדדים יודעים לאן פניהם — אפשר ללכת גם בלילה."
אלי הנהן.
היא עברה מסעיף לסעיף. דמי רצינות. לוחות זמנים. סעיף הבוררות — "በጄኔቫ ዳኝነת" — נפל למקומו כמו מפתח למנעול. אסף ישב בפינה, כותש את לסתותיו. הנהג סיים את הפיסטוקים והלך לשירותים. מחלון הזכוכית הרחוק אפשר היה לראות עץ פיקוס, פרוש ברוח.
בשעה ארבע וחצי נחתם מזכר ההבנות. ד״ר וורקו לחץ את ידה של רות. קד קידה קלה.
— אם אי פעם תהיי באדיס — אמר לה, עדיין באמהרית, — חפשי אותי. אמא שלי למדה אצלך משהו על הדרך.
רות חייכה. לא ענתה.
אחרי שהמשלחת יצאה והאולם התרוקן, ניגש אליה אלי שטראוס.
— אנחנו צריכים לדבר על תנאים.
— על מה? — היא הרימה גבות.
— חוזה קבוע. שלושה ימים בשבוע. מאה ושבעים אלף לשנה.
בחוץ, במסדרון, מישהו סגר טלפון. קולה של יעל: "אני לא יודעת… שלחו אותה לשבת ליד המטבח. מטבח. שמעת מה קרה אחר כך?"
אסף לא ענה. עבר במהירות במסדרון, עיניים ברצפה. החולצה הלבנה שלו היתה רטובה מזיעה.
רות אספה את הספר. שמה בתיק. אלי עוד דיבר משהו על פנסיה, על רכב צמוד, על ימי חופשה. היא הביטה מהחלון. הים הפך לאפור כהה, ומול החוף נדלקו אורות ראשונים של אוניית משא.
היא עצרה אותו בתנועת יד.
— בוא נדבר על זה מחר, — אמרה. — יש לי רכבת לתפוס.
והיא יצאה מהאולם, משאירה מאחוריה את כיסא המתכת המתקפל, את שאריות הפיסטוקים, ואת דלת המטבח הפתוחה למחצה.
ברכבת חזרה לתל אביב, היא שלפה שוב את הספר. אבל לא קראה. הביטה בבבואה של עצמה בחלון — אישה בשיער אסוף, תיק ישן על הברכיים — ופתאום ראתה את הבבואה מחייכת אליה.
הטלפון רטט. הודעה מאסף: "רות, בואי נדבר. טעיתי".
היא כיבתה את המסך. הרכבת נכנסה למנהרה, והבבואה נעלמה.
