ההודעה של דליה נחתה בפלאפון אחרי שלוש שנים של דממה, בדיוק כשהעברתי את המקדמה על הזיכיון לקונדיטוריה ברחוב הרצל בהרצליה – חלום של נועה ושלי, שבשבילו מכרנו כל דבר שלא היה ממוסמר לרצפה. ארבע מאות אלף שקל, כל שקל סדק לילות בלי שינה. היא כתבה: "יואב, הגיע הזמן שתחזיר לי את הדירה שלי. אני רוצה מאתיים אלף עד מחר, או שהתביעה עולה לבית משפט."
לא עניתי. חשבתי שהיא סתם מנסה לסחוט. דליה תמיד ידעה ללחוץ איפה שדאב. לפני שש שנים, כשעזבה, השארתי לה את הסובארו אימפרזה ואת כל החסכונות שצברנו במוסך – שתעלים לי מהחיים. והיא העלימה. עד שהריחה שנועה ואני הולכים לפתוח משהו אמיתי.
כעבור יומיים היא כבר נעמדה לי מעל הראש. "אני אגיע אליכם, ניפגש כשנועה בעבודה. יש לי משהו להראות לך." צלצלתי אליה בחזרה, כפות הידיים רועדות על ההגה של הטנדר בדרך לרמת גן. "דליה, אין לך שום זכות. הדירה בהרצליה נרכשה מכסף של המוסך שלי, לפני שהכרתי אותך בכלל. היא רשומה על שמי מאז ומעולם." היא הפליטה צחוק צרוד, כמו חתול נחנק בקו. "מאז ומעולם? תביא מסמכים, יואב. או שאני מספרת לנועה שהעלמת חוב של מאתיים אלף לאשה אחרת. בוא נדבר כמו שצריך."
נפגשנו בחצר המוסך שלי בפתח תקווה, מול מנוע פתוח של מזדה. הנחתי מולה את הסכם הממון הישן, אישור מלשכת המקרקעין. היא אפילו לא השפילה מבט. "זה לא שווה את הנייר, יואב. במהלך הנישואים שיפצנו את הדירה – מטבח, רצפה, תריסים. עורך הדין שלי אומר שזה לבדו מקנה לי חצי. תן לי את הכסף, או שאני באה אליך הביתה. לנועה יש משמרת ארוכה בימי רביעי, נכון? אחות במחלקת יולדות – קל לעקוב."
היא הופיעה בדירה בהרצליה דקה אחרי שנושבתי על הספה. ריח אקונומיקה עוד ריחף באוויר מניקיון הבוקר. פתחתי לה, והיא נכנסה כאילו המפתחות אצלה. מכנסי ג'ינס לבנים, לק סגול כהה, תיק יד במחיר חודש של עבודה. במטבח ניסיתי להסביר שוב – שום דבר. היא השליכה תיקיית קלסר על השולחן, ובתוכה טופס בקשה לעיקול על הזיכיון, מלא בסעיפים מודגשים. "תחתום פה שאתה מעביר לי מאתיים אלף תוך חודש, או שהנייר הזה מגיע לבית משפט עוד לפני שתפתחו דלת."
דלת הכניסה נפתחה. נועה עמדה במפתן, שקטה מדי. היא הייתה אמורה להיות במשמרת. היא סקרה בסנטר מורם את דליה, אותי, את תיקיית הקלסר הפתוחה על השיש. לא שאלה שאלה. היא פשוט שלפה את התיק מהמזנון במסדרון, סגרה את הדלת מאחוריה בזהירות בלי טריקה, וירדה במדרגות. שמעתי את צעדיה מתרחקים, חדים, לא נחפזים. דליה קמה. "יפה. עכשיו תדאג לספר לה סיפור. ההצעה בתוקף – מאתיים אלף, ואני שוכחת." היא יצאה.
ישבתי מול הקלסר הפתוח, ותחושת קריסה התפשטה בחזה. חיכיתי חמש דקות, צלצלתי לנועה. קולי נשמע חלול. "נועה, איפה את? אני אאסוף אותך, נלך לעורך הדין לחתום על המסמכים של הקונדיטוריה." היא ענתה, קולה דק: "אני באה. חכה לי בכניסה." ביטלתי את הפגישה הקודמת, סיפרתי למשרד שאחרי רבע שעה. נסעתי לרוטשילד בתל אביב, קניתי לה זר גרברות ורודות – צהובות לא נותרו. כשהיא הגיעה, היא אחזה את הדרכון בשתי ידיים, האגודל שלה עבר על שולי הכריכה. מבטה היה ישיר, כזה שמחזיק משהו בפנים. לרגע עמדנו בלי מילים. "יואב," אמרה, "האישה הזאת… יש משהו שאתה לא מספר לי?" מילותיי התפוררו לתוך גרוני. "הכל בסדר, נועי. בואי נסגור קודם את הניירת." היא מיקדה בי את המבט עוד רגע, ואז לחצה את זרועי. "קדימה." חתמנו על המסמכים, והיא לא הסירה ממני את המבט.
בערב סיפרתי שאני קופץ למוסך. ברחתי. במשרד הקטן מאחורי המדפים, מוקף בחלקי חילוף ובריח גומי שרוף, התיישבתי ליד הנייד הישן. ידעתי שאסור לי, אבל שלחתי לדליה הודעה: "תני לי שבוע. אני אשיג לך חמישים אלף מהכסף שחסכתי בצד בעבודות מזומן, מעבר לזה אין." היא ענתה מיד: "שבוע, ואז אני באה אליה לעבודה." טרקתי את המסך בכעס, לא ניתקתי. נשארתי מחובר. לא שמתי לב שהצ'אט נשאר פתוח.
בינתיים, נועה לא ברחה. אחרי שירדה מהדירה בהרצליה, היא נסעה בעקבות האינסטינקט – למוסך בפתח תקווה. שלוש דקות מהבית, חנתה מול סניף הסופר הסמוך, והמתינה. היא הכירה אותי מספיק טוב: כשאני נלחץ, אני בורח לעבודה. באמצע הלילה, אחרי שיצאתי, היא נכנסה עם המפתח הרזרבי, מצאה את המסך דולק, קראה כל מילה. היא צילמה את ההתכתבות לפלאפון שלה, סגרה את הנייד בדיוק באותה הזווית שהשארתי, ויצאה.
למחרת, במטבח, היא הגישה לי קפה. הפכה את הספל שלה בין אצבעותיה דקה שלמה, ואז הוציאה תיקיית נייר עבה. בתוכה היה תדפיס של חוק המקרקעין, העתק של הסכם הממון הישן, וחוות דעת בת שלושה עמודים. "יואב, דליה לא תטריד יותר. שוחחתי איתה אתמול בקפה ליד שוק הכרמל. מיכל, אחותי, הביאה עורכת דין מצוינת. התברר שהדירה לא ניתנת לעיקול – רכושך מלפני הנישואין, וכל השיפוצים שהיא טוענת להם לא שווים גרוש. חוץ מזה, טופס העיקול שלה מזויף. חתימה של עורך דין לא תואמת, מספר התיק לא קיים במערכת." היא עצרה, לקחה לגימה קטנה, והוסיפה חרישית: "זה לא היה פשוט. ישבתי מולה שעתיים. היא ניסתה לתקוף אישית, גם אותי. לא ירדתי."
הפנים שלי נסדקו. אשמה, הקלה, בושה. "נועה, שמעת אותה… את השיחה במטבח…" היא הניחה את ידה על האמה שלי. היד הייתה חמה מהספל. "שמעתי. בהתחלה חשבתי על הגרוע מכל. אחר כך חיפשתי את ההתכתבות. יואב, למה לא סיפרת?" שלפתי מהבוידעם את תיקיית המסמכים שלי – אותה תיקייה שהראיתי לדליה במוסך. פתחתי אותה לאט, דפדפתי עד לשטר הרכישה המקורי. "חשבתי שאם היא תראה שאני מפחד, היא תעצור. לא חשבתי עלייך מספיק." נועה הביטה בשטר, קיפלה אותו בחזרה, והחזירה לי ליד. "בפעם הבאה, תן לי להיכנס לסיפור בזמן. אני לא מפחדת מדליה."
כעבור שלושה חודשים, בדצמבר, פתחנו את הקונדיטוריה. ריח חמאה חומה עלה מהתנור, על המדפים עמדו בריושים ופרוסות בחושה, והראשונה בתור קנתה עוגת שמרים שלמה. נועה עמדה ליד הקופה, סופרת שטרות של עשרים ומאה, רושמת במחברת. בסוף היום היא החליקה את הכיסא לאחור, קיפלה את הסינר, והביטה בי. "יואב, תבדוק במקרר אם נשאר כדורי שוקולד. כדאי לסגור את היום במתוק."
