ההוא מהבנק לא הבין למה אני צריכה הלוואה כל כך גדולה, וניסיתי להסביר לו בעדינות שהחלום שלי זה מפעל שוקולד בוטיק. הוא הנהן, הזיז לי טבלה עם ריבית מפלצתית, וכמעט חתמתי. המזכירה שלו התקשרה יומיים אחר כך ואמרה שהבקשה נדחתה. הטיעון היה "חוסר יציבות תעסוקתית". בגיל ארבעים ושלוש, כשאת מחזיקה קונדיטוריה קטנה בשכונת נווה שאנן בחיפה כבר שש שנים, זה קצת מעליב.
שבוע אחר כך ישבתי עם שירה, אחותי הגדולה, על הברזלים בכיכר. היא באה לעזור לי לחשב מסלול מחדש, כמו שעשתה כל החיים. "תשמעי, יעל," היא אמרה וניערה את שאריות הבורקס מהחצאית, "אולי הגיע הזמן שתנשמי. תמכרי את העסק, תיקחי משכנתא על דירה קטנה באיזה מושב, ודי." המבט שלה היה מעשי, לא רע. היא ראתה אותי עוברת את הפרידה המכוערת מאמיר, את המרדף אחרי התשלומים לספקים, והיא פשוט רציתי שאפסיק להיאבק.
הרגשתי איך הקפה הקר נשפך לי על האצבעות. ניגבתי את היד במפית לאט מדי, מרוחה. היא לא קלטה שזאת לא רק קונדיטוריה. זה המקום שאבא שלי, צייר במקצועו, צבע לי את הקירות בגוון טורקיז במו ידיו לפני שנפטר. כל פיסת מרציפן שעיצבתי שם הייתה מכתב אליו.
יומיים אחרי השיחה הקשה ההיא, כלום לא התקדם. הייתי תקועה. החלטתי לסגור את העסק מוקדם, בארבע, ולקחתי את האוטו לבת גלים. הים היה שטוח, צבעו עופרת, וריח של אצות מלח דבק לי לבגדים. על הספסל ישב בחור עם כלב תחש ענקי שמנמן בשם קרמבו. קרמבו הפנה אליי זוג עיניים חומות והחליט שאני החברה הכי טובה שלו בשניה וחצי.
"מצטער," אמר הבחור בחיוך, "הוא לא שואל רשות. יש לו חיבה מיוחדת לבני אדם שאוכלים גלידה."
אבל לא הייתה לי גלידה. ביד שלי היה רק תיק עם ארבע מאות שקל במזומן, כל הפדיון של הבוקר, ואתו בדקתי הודעות. קרמבו פשוט ידע. אולי הוא הריח עליי סוכר. צחקתי.
קראו לו יותם. הוא היה צעיר, זה היה ברור. השפם הדקיק והלחי התמימה ברחו לו מתחת לזיפים של שלושה ימים. כששאלתי במה הוא עובד, הוא אמר "אני מגדל תותים במנשה". נתתי לו מבט של אישה שכותבים לה "חוסר יציבות תעסוקתית". לגמרי לא הסתדר. תותים. אלוהים.
כעבור חודש, יותם הגיע לקונדיטוריה שלי עם ארגז עץ. בתוכו, מונחים על מצע של קש, היו תותים אדומים כל כך שהם כמעט צעקו. "לנסות לעשות מהם גנאש," הוא אמר, הניח את הארגז על הדלפק ויצא. שום להתראות, שום טלפון.
התקשרתי אליו בטירוף כשקילפתי את הפרי. המתיקות הייתה לא הגיונית, כמעט מעושנת. הריח מילא את החדר האחורי. "תגיד, מה עשית להם? השקית אותם בדבש?" שאלתי.
"סוד מקצועי," הוא לחש לקו, "אבל בעיקר מוזיקה קלאסית בחממה. באך בערבים."
הזמנתי אותו לארוחת ערב. באתי אליו.
הוא גר בקרוואן עץ קטן במושב. גשם ראשון התחיל לטפטף על הגג. בפנים היה מסודר ונקי כמו פנים של שעון, עם רדיו ישן ששידר את רשת ג'. אבל מה שתפס אותי היו הקירות. כל קיר היה מכוסה בסקיצות בעפרון. דמויות של רקדנים, ידיים מצוירות בפרטי פרטים, כל אצבע וקפל עור. "שלי," הוא אמר, "אבל הפסקתי."
הבנתי למה בדיוק באותו רגע. ידעתי שאני בצרות.
במשך שנתיים שכנעתי את עצמי שזה זמני. הפרש הגילים בינינו היה חמש עשרה שנים, וכשאני חיפשתי דרך לפתוח מפעל, הוא בדיוק גילה איך להוציא רישיון לטרקטורון. שירה, אחותי, בעטה באוויר. "את לא מתביישת? הוא ימצוץ ממך את הכסף ותישארי בלי כלום. כמו אמיר, רק בלי האומץ לבגוד. הוא פשוט ייעלם כשהבנק יתחיל ללחוץ." כל משפחה שלנו, שהתנקזה לארוחות ליל שבת אצל אמא שלי, הרגישה חייבת להביע דעה.
אבל יותם, הוא פשוט עבד. לילה אחד, אחרי שהספקים שוב סירבו לתת לי אשראי והייתי חייבת כסף לשכן על הלוואה קטנה של ששת אלפים שקל, הוא בא עם פנקס צ'קים. "אני רוצה להשקיע," הוא אמר. הפנקס היה ישן, דהוי, של סניף הדואר. הסכום הכתוב היה שמונים אלף שקל. שמונים אלף. בדיוק שליש ממה שהייתי צריכה למכונה המרכזית. לא שאלתי מאיפה הכסף. לקחתי נשימה, ועוד אחת, וחתמתי לו על שטר שותפות בכתב יד על מפית מהקונדיטוריה.
ההשקה של מפעל השוקולד "הסטודיו של יעל" הייתה אמורה להיות בנובמבר. התאריך חלף. דצמבר הגיע, ועמו נתקענו עם עיכוב ברישוי בגלל גודל המטבח התעשייתי. יותם, שהפך בינתיים למי שמנהל את כל הלוגיסטיקה, הפסיק לישון. הוא היה נעלם לימים, חוזר עם פנים אפורות, גופיית עבודה קרועה ומספר סידורי של טכנאי מזגנים באיזור התעשייה.
באחד הערבים ההם, ישבתי לבד במשרד המאולתר בין ארגזי קרטון. ערכתי דו"ח הוצאות וגיליתי העברה בנקאית לא מוכרת. שלושים אלף שקל, יומיים קודם, לחשבון של ספק בשם "א. מזרחי – מערכות קירור". התקשרתי ליותם, צלצול, שניים, הוא לא ענה. התקשרתי לספק. הקו היה מנותק. הלב שלי התחיל לפעום בקצה האצבעות.
נסעתי ישר לקרוואן. הדלת הייתה פתוחה. בפנים על השולחן, מתחת לקופסת הברגים, היה מכתב. כתב ידו, עיפרון מחודד.
"יעלי, הייתי חייב. יוסי מזרחי הוא הבן-דוד של אמיר. הם מאיימים לעקל את הערבות האישית שלך. אני מטפל בזה. תסמכי עלי."
הגשם חזר. לא בכיתי. קמתי, לקחתי את קרמבו, הכנסתי אותו לאוטו, ושנינו חזרנו לחיפה בדממה. האצבעות שלי רעדו על ההגה כל הדרך. במוצאי שבת, לא הגעתי לארוחה אצל אמא. שירה התקשרה ארבע עשרה פעמים. בהודעה האחרונה היא כתבה: "הוא לקח הכול. אמרתי לך."
ביום חמישי אחר הצהריים, עדיין בלי שום אות חיים, הבנק אישר את ההלוואה. לא את המקורית, הגדולה. הלוואה קטנה בהרבה, בקושי מספיקה לכסות את החובות. מותשת מכדי לשמוח, ישבתי על הרצפה של המפעל הריק, וקילפתי קלמנטינה. דלת הברזל נפתחה.
יותם עמד שם. כולו נוטף מים. מאחוריו עמד גבר נמוך קומה עם שפם עבות. יוסי מזרחי בכבודו ובעצמו. ויותם החזיק בידו תיקיית עור שמנה.
מזרחי דחף אותי בעדינות הצידה, התיישב על ארגז תפוחים, ופתח את התיקייה. "תשמעי גברת," הוא אמר בנימה של מי שעשן שתי חפיסות סיגריות ביום, "הבחור שלך איתר אותי בעפולה, בחתונה של האחיין שלי. הוא לא נתן לי ללכת עד שהסכמתי לבטל את החוב של אמיר תמורת צ'ק מיידי מחסכונות שלו."
הבטתי ביותם. הוא נראה כמו מישהו שלא אכל שלושה ימים, רזה ועייף, אבל עם אור קטן בעיניים. "מכרתי את חצי חלקת התותים שלי למושב," הוא אמר. "אני אשתול מחדש, ממילא הגשם בא." הוא ניגב את המצח בשרוול. "הכסף שהיה חסר לך? עכשיו הוא פה."
יוסי מזרחי, האיש שמעולם לא ציפיתי לראות, לחץ את ידי. "הבנאדם הזה," הוא אמר והצביע על יותם, "הוא קיר. ברזל. אל תעזבי אותו."
יומיים אחר כך, ברחבת המפעל שסוף סוף קיבל רישוי, צילצל הטלפון שלי. על הקו הייתה שירה. "נודרת," היא פתחה, "אני מתנצלת."
"בואי," השבתי. "אני צריכה אותך פה. תעזרי לי לסדר את הוויטרינות."
באותו ערב ישבנו שלושתנו, שירה, יותם ואני, על כיסאות פלסטיק בחוץ. יותם הגיש לנו צלחת פלסטיק ובה ארבעה תותים, חתוכים לאחרונה. קרמבו ישב למרגלותינו, זנבו חובט בגג המתכת של המחסן. לא הרמתי כוסית, לא אמרתי מילה. רק נשמתי את הריח המתוק שהציף הכול.
החוזה מול עיניי לא היה רק על המפעל. הוא היה כתוב בעיפרון, על הקירות הטורקיזים של המקום ההוא. ויותם, עם האצבעות המפוחמות, חתם עליו בשתיקה.
