הלכתי למכלאה העירונית בחיפה עם תוכנית פשוטה: לאמץ חתלתול מתוק, פרוותי, כזה שכשהנכדים יראו אותו הם מיד ירוצו לבקש להחזיק אותו. בחמישים וארבע, אחרי שהגירושים בלעו לי כמעט שלוש שנים, הדירה שלי הפכה שקטה מדי. הספה גדולה מדי. בערבים הייתי שומעת את השכנה מלמעלה מזיזה כסאות, וזה היה הקול הכי אנושי בסלון. לא חיפשתי הצלה. זה מה שאמרתי לעצמי. בסך הכל רציתי חתול.
בכניסה קיבלה אותי מתנדבת עם חולצה ועליה הכיתוב "תן בית" ונתנה לי סלסילה עם שלושה גורים – ג'ינג'י מנומנם, אפור עם אף ורוד, וחתלתול לבן שרץ על הרצפה כמו כדור צמר גפן. בדיוק מסוג החיות שילדים אוהבים, בדיוק מסוג החיות שמאמצים לפני שהן מספיקות לגרד את הכלוב.
ואז ראיתי אותו.
בפינה הרחוקה, מאחורי דלת זכוכית שעליה היה מודבק פתק צהוב "אימוץ מוזל", ישב חתול שחור-לבן, רזה בטירוף, עם פרצוף קצת עקום, אוזן אחת מקופלת פנימה כאילו מישהו קיפל אותה בכוח, והלשון בחוץ. לא ליקוק חמוד כזה, אלא לשון שפשוט היתה תלויה דרך חור בשורת השיניים הקדמיות, כמה שהיו עוד נותרו. על הצוואר שלו היתה קשורה עניבת פרפר כחולה, עקומה לגמרי, כאילו מישהו ניסה להלביש אותו לראיון עבודה אבל החיים כבר מזמן החליטו בשבילו.
"זה שי," המתנדבת נעמדה לידי בלי חיוך. "הוא בן שתים-עשרה."
"שתים-עשרה?" שאלתי. גיל כזה אצל חתול רחוב זה בערך כמו שמונים אצל בן-אדם.
"כן. מצאנו אותו ליד התחנה המרכזית, פצוע. הטיפול עלה לנו יותר ממה שאנחנו מוציאות על אוכל לכלבים בחודש. וכבר החזירו אותו פעמיים. פעם אחת משפחה אמרה שהוא 'מפחיד את הילד', פעם שנייה מישהי טענה שהחתול הסתכל עליה לא יפה." היא גלגלה עיניים. "אנחנו אפילו הורדנו את דמי האימוץ לשמונים שקל, כמו קופון בסופר, רק שמישהו ייקח אותו."
שי הרים את המבט אליי בדיוק ברגע הזה. בלי למצמץ. ישבתי מולו על הרצפה, הרגשתי איך הברכיים שלי מתקפלות לבד, ואמרתי לו: "אז ככה, פרופסור? גם אותך אף אחת לא בחרה?"
אחרי שבן זוגי עזב לקולגה מהעבודה, צעירה ממני בעשור, נהייתי מוצר פגום בעיני כולם. המבטים בסופר היו אומרים הכל: אה, זאת שבעלה הלך. חברים היו מתקשרים "לשאול מה שלומך" בטון שאפשר להכניס איתו חולה לבידוד. מישהי מהעבודה אפילו אמרה לי "בסוף תמצאי מישהו, רק תתחילי להתלבש יפה." תרגמתי בראש: את חתולה של מבצע. סחורה מעופשת. שי יושב שם, עם הפנים המעוקמות, ומחכה שיבוא מישהו ויגיד – אולי לא הכל צריך להיות סימטרי ונוצץ בשביל לאהוב אותו.
לקחתי אותו הביתה עוד באותו ערב, בתוך תיק נשיאה אפור.
אחותי מיכל באה לבקר למחרת. היא הניחה על השיש קופסת בורקס גבינה, ראתה את שי שרוע על הספה עם הלשון החוצה ועניבת הפרפר שלו, וקפאה במקום.
"דנה, תגידי לי שזה חתול זמני." היא התקרבה כמו למוצג במוזיאון זוועות.
"זה שי."
"שי?" מיכל התכופפה, בחנה אותו כאילו אני הבאתי הביתה עציץ רקוב. "את יודעת שאפשר להתחיל מחדש ועדיין לא להגיע ליד שניה, נכון? ז"א, באמת, לקחת חתול בהנחה?"
בתחתית הספה שלי עוד היתה קופסה קטנה עם שאריות הגט – ניירת שהבאתי מבית הדין הרבני, צילומים של דפי חשבונות מלפני שלוש שנים, טופס "הסכם חלוקת רכוש" עם הדגשה צהובה של סעיפים שהרגישו כמו נזיפה. שי ירד מהספה, התקרב לקופסה, הריח, ואז עלה עליה בשלוש כפות ועשה סיבוב. בסוף הוא נשכב בדיוק על סעיף כתובתה של האישה, הניח את הראש על המילה "סופי", והסתכל על מיכל. בלי קול, בלי תזוזה.
אני לא אשכח איך מיכל משכה אוויר דרך האף. בחדר היה אפשר לשמוע את המקרר מזמזם.
לילה. בערך עשר וחצי. שי בפעם הראשונה עלה למיטה שלי, נצמד לאזור הברכיים, והתחיל לגרגר. גרגור של מנוע טרקטור ישן, מקוטע, חסר שיניים. לא זזתי עד הבוקר.
אחרי חודש בערך הבאתי את הנכדים. עומר בן השש התחבא מאחורי הדלת. יעל בת הארבע אמרה "סבתא, לחתול יש פנים עקומות," ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, שי ניגש אליה, התיישב ליד הרגל שלה וסגר עיניים. יעל הושיטה יד, געתה בעניבת הפרפר, ומאז היא קוראת לו "הדוד שלי".
כשהחום עלה באוגוסט, שי התחיל לשתות מים בטירוף ולהקיא. הווטרינר בקריית אליעזר, בחור צעיר עם משקפיים עבות, אמר לי "גברת, יש לו כליות בגיל של עתיק. אנחנו מדברים על טיפול באלפי שקלים. יכול להיות שתצטרכי לקבל החלטה."
מיכל התקשרה אותו ערב. "תשמעי, אני יודעת שאת קשורה אליו, אבל בשביל מה? החתול בן שלוש-עשרה, את לבד, מי ישלם על זה?"
"אני."
"ממה?"
אמרתי לה שיש לי את השרשרת. התכשיט זהב עם יהלום קטנטן, המתנה שאייל נתן לי ביום הנישואין העשרים. היא שתקה כמה שניות. "את מוכרת את התכשיטים? דנה, אל תהיי –"
ניתקתי וקמתי למשרד לקבוע תור לאבחון נוסף.
בבוקר של יום ראשון, כששי היה מחובר לאינפוזיה במרפאה, ישבתי על כיסא פלסטיק כתום והחזקתי לו את הכפה הקדמית, זו שהייתה עקומה. בלי לחשוב, פתאום שמתי לב שמיכל נכנסת. היא התיישבה לידי, הוציאה מהתיק בקבוק מים קטן והניחה אותו על הרצפה.
"נו," היא אמרה, "הוא לפחות מרגיש יותר טוב?"
שי פקח עין אחת, הביט בה, והוציא לשון. היא כמעט צחקה. "אני אשלם חצי מהטיפול. אבל שלא תספרי לאף אחד."
הוא הבריא. לקח שבועיים, אוכל רפואי שעלה כמו תרופה, ושלוש בדיקות דם. בכל פעם שמיכל באה לבקר, שי היה קם, הולך אליה, ומתחכך בנעל. פעם אחת שמעתי אותה אומרת לו "אולי תפסיק כבר להיות כזה עקשן," בדיוק בטון שהיתה אומרת לי.
אתמול, שנתיים אחרי, ישבתי במרפסת עם כוס תה נענע. שי נח על השולחן הקטן, עכשיו בן חמש-עשרה, פרווה עדיין דלילה אבל הבטן עלתה יפה. מהכביש למטה נשמעה צפירה של אוטובוס, ריח של מלח מהים עלה קלות. הקופסה עם מסמכי הגירושין עוד היתה זרוקה בארון, אבל כשפתחתי אותה לפני חודשיים כדי לזרוק, כבר לא הרגשתי כלום, אפילו לא אבק. לקחתי אותה, הגשתי לשי לרחרח, והוא התעטש על הסעיף של "רכוש משותף". צדקת, פרופסור.
