החתול שאיש לא רצה

ביום רביעי האחרון נסעתי למחסה העירוני של חיפה, ליד נחל גיבורים, עם תוכנית ברורה: לאמץ חתלתול רך ופוטוגני שיביא צהלה לנכדים. קבעתי תור מראש. באוטו הדלקתי רדיו, לאורך הכביש הריח של מלח וברושים. בת חמישים ושתיים, גרושה, דירת שלושה חדרים בבת גלים — השתיקה של הערבים הפכה למשהו כמו טיוטה שמישהו שכח לסגור.

בכניסה חיכתה מתנדבת צעירה בשם שירלי. היא הציעה כמה גורים: מוזהב, מפוספס, אפור עם אוזניים רטובות. גורים מטפסים על הסורגים, מיאו חד, זנבות זקורים. מהסוג שמיד עובר בשלושים שניות ברשת. בדיוק מה שחיפשתי.

ואז, בכלוב האחורי, ראיתי אותו.

שם ישב חתול גדול, בן־כלאיים, פרווה שחורה־לבנה מטושטשת. לסתו עקומה במקצת, שן בודדת הציצה מצד שמאל, אוזן ימין מקופלת, והלשון תלויה כמו פיסת מפית שהתייבשה. על צווארו הדק היה עניבת פירורים סגולה, קשורה בצורה פתטית. הוא לא מיאו. הוא פשוט בחן את המצב במבט של מי שכבר עבר שתי ועדות קבלה ומבין שהפעם אין טעם לרצות.

"זה חיים," אמרה שירלי, מורידה את קולה. "בן שתים־עשרה."

"שתים־עשרה?"

"כן. אימצו אותו פעמיים, והחזירו. אמרו שהוא מוזר. מפחיד ילדים. וגם בעיות בריאות — שיניים, כליות, אוכל רפואי. אי אפשר לדעת כמה זמן נשאר לו. אולי שנה. אולי שנתיים."

חיים, בינתיים, סובב את מבטו לחצץ שבפינת התא. לא עשה שום מאמץ לכבוש אותי. אחרי הגירושים שלי, גם עליי דיברו במילים דומות. "תמצאי מישהו." "הכול לטובה." "עכשיו את חיה בשביל עצמך." אבל האמת הייתה פשוטה: בעל עזב לאישה צעירה ממני בעשור, ואני הפכתי לפריט שדינו לעבור למדף האחורי.

התכופפתי. "חיים, מה דעתך? לאף אחד לא היה כוח אליך, נכון?"

הוא מצמץ, כתריס חלוד שנסגר וחוזר ונפתח.

עשרים דקות אחר כך חתמתי על טופס אימוץ. אגרת האימוץ למבוגרים הייתה 120 שקל, חצי מהרגיל. המתנדבת חייכה, אבל בזווית הפה הסתתר ניצוץ של "תחשבי שוב". שילמתי, לקחתי קופסת נשיאה כחולה, ויצאנו.

באותו ערב אחותי מיכל הופיעה, ועל המגש עוגת גבינה. כשראתה את היצור שישב על השטיח בסלון, היא קפאה.

"את צוחקת, יעל?" מיכל בחנה את הלשון, את האוזן המקופלת, את עניבת הפירורים. "לקחת חתול מההנחה? מהעודפים?"

"קוראים לו חיים," אמרתי. "על שם סבא."

"סבא?" מיכל שמה את העוגה על השיש. "הוא נראה כמו סבא שכבר נפטר. באת לקחת חתול חמוד לנכדים, וחזרת עם…"

לא סיימה את המשפט. חיים זחל החוצה, טייל בכבדות לערימת הניירת שלי — דפי הגירושין מהרבנות, טופס החלוקה הרכושית — התיישב על המעטפה הראשית, הוציא את הלשון החוצה ובחן את מיכל. לא בתוקפנות. בנימוס של פקיד קבלה.

בבוקר למחרת כבר עמדתי עם חיים במרפאה הווטרינרית בנווה שאנן. ד"ר אמיר, אדם עם חמישה חתולים משלו, מישש בעדינות את הלסת העקומה.

"דלקת חניכיים כרונית, אבנית, וכמה שיניים שצריך לעקור," אמר. "בדיקות דם מראות תפקוד כלייתי ירוד. הוא יצטרך אוכל רפואי, משחה מיוחדת, ונוזלים אולי תוך חצי שנה. עלות חודשית נעה סביב 400 שקל, בלי הפתעות."

"בסדר," אמרתי. "תתחיל."

הרים גבה. "את בטוחה? אני לא רוצה להרתיע, אבל… חתול מבוגר, עם הסטוריית החזרות. יש שמעדיפים להתמקד —"

"הוא לא מוחזר," קטעתי. "הוא איתי."

המילה "הנחה" עוד שרפה לי בתוך הגרון.

אחרי הטיפול חיים היה מנומנם, לסת נפוחה, טעם של תרופות. הנחתי אותו על הספה מתחת לחלון, בכתם שמש של חורף. לראשונה הוא גירד את כרית הספה בטפרים קהים, סימן שטח, והתכרבל. ישבתי לצדו וספרתי את רסיסי השמש על הרצפה.

כעבור שלושה ימים מיכל צלצלה. "מה שלום ה'מבצע' שלך?"

"עבר עקירה," אמרתי. "עלה לי 1200 שקל."

בקו השתרר שקט. "את יודעת שבחצי מהסכום יכולת לאמץ חתול גזעי בלי בעיות," היא אמרה. "אוגדת חובות על חיה שאולי לא תגיע לקיץ."

"הוא שווה כל שקל," עניתי, וניתקתי.

בסוף השבוע בתי נועה באה עם הילדים, אורן בן השש ומיה בת הארבע. אורן רץ פנימה, ראה את חיים על הספה ונעצר.

"למה יש לו פרצוף ככה?"

"הוא נולד ככה," אמרתי. "אבל הוא חכם."

אורן התקרב, הושיט יד. חיים הרחרח, ואז, למרות הלשון, ליקק את קצות אצבעותיו. אורן גיחך. מיה, בחשש, הניחה חתיכת שוקולד על הרצפה. חיים הרחרח את השוקולד, פלט עיטוש, והתרחק. הילדים צחקו.

אחרי שעה הם בנו לו מבצר מכריות. אני ישבתי בצד, רואה איך היצור שחשבתי שיהיה "מיזם שיקום" הופך בפשטות לחבר.

כעבור שבועיים, שירלי מהמחסה התקשרה לשאול איך מתקדם "האימוץ המאתגר".

"הוא אכל לי את המסמכים של בית הדין הרבני," אמרתי. "עכשיו אין לי הוכחות לרכוש, אבל יש חתול שמנמן."

שירלי צחקה. "את יודעת, קראנו לו 'החיים של המבצע' — ידענו שאם מישהי תיקח אותו, זאת תהיה מישהי מיוחדת."

"גם אני הייתי במבצע," עניתי, יותר לעצמי.

חודש חלף. חיים למד את דפוסי הדירה: בבוקר שמש במטבח, בצהריים על אדן חלון חדר השינה, בלילה למרגלות המיטה. מיאו בקושי, מדי פעם צפצוף דק. קניתי אוכל רפואי בחנות חיות ברחוב יפו, בישלתי לו חזה עוף לפי הנחיות ד"ר אמיר. עדיין לא הזמנתי את מיכל לבקר.

ערב שישי, היא הופיעה בלי להודיע, סיר מרק ביד. התיישבה מולי, ראתה את חיים שרוע על ברכיי, מפרפר בזנבו.

"הוא עלה במשקל," אמרה.

"150 גרם."

שתיקה.

"את יודעת, בהתחלה חשבתי שאת עושה לעצמך רע," מיכל אמרה. "אבל תסתכלי עלייך. לא ראיתי אותך ככה מאז —"

"מאז הגירושים?"

היא גירדה את צווארה, לא ענתה.

ואז, חיים קפץ מהברכיים שלי, התקרב אל מיכל, וטיפס בזהירות לכריעה לרגליה. היא קפאה, והוא התחכך בקרסוליה. שלחתי יד וליטפתי את גבו.

"הוא מרגיש," אמרתי. "הוא יודע מי חיבק אותי ומי אמר 'הנחה'."

מיכל בחנה את עניבת הפירורים. "אולי אני אקנה לו עניבה חדשה. בלי פירורים."

בליל שבת, אחרי שהילדים הלכו, הדלקתי נרות במטבח. חיים ישב על השיש ליד צנצנת החרוסת, זנב דפוק על הקרמיקה. קניתי עניבה קטנה בצבע תכלת, עם פסים, מהכרכרה במרכז הכרמל. קשרתי אותה בעדינות, מעל עניבת הפירורים הסגולה. חיים התחכך באגרופי והשמיע קול נמוך של קטר קיטור. לא חתול יפה, לא כזה שיופיע בפרסומות, אבל שלי.

הסתכלתי על להבות הנרות, על השיש הריק ממסמכי גירושין, על חתול בן שתים־עשרה שרק חיכה למישהי שתדע לקרוא את ההצעה שמאחורי התג "הנחה".