לי-את הייתה בת שמונה כשאמא שלה נפטרה. אבא מעולם לא היה בתמונה. המילה "אבא" לא הופיעה בבית, לא בתמונות ולא בשיחות. אמא גידלה אותה לבד בדירה קטנה בקריית ים, עם מרפסת שצפתה לים ולריח של מלח שתמיד נדבק לבגדים. כשהיא הלכה, הדממה בדירה הייתה כל כך סמיכה שלי-את ישבה על הרצפה שעתיים ולא הצליחה לבכות.
מי שפתחו את הדלת היו סבתא מירי והדודה שולה. הן גרו יחד בחיפה, בוואדי ניסנאס, בבית ישן עם גג רעפים אדום ועץ תפוזים בחצר. בלי הרבה מילים הכניסו מיטה לילדים לחדר הקטן, פינו מגירה בארון, וסבתא מירי הניחה על השידה קופסת פח עם עוגיות שושנת הרוח – כמו שעשתה תמיד לנכדים שבאו לבקר. אלא שלי-את לא באה לבקר. היא באה להישאר.
אף אחת מהן לא גרמה לה להרגיש נטל. דווקא ההפך. סבתא מירי הייתה קמה מוקדם, מרתיחה מים לקפה שחור עם הל, מסרקת לה את השיער ומספרת לה על הילדוּת של אמא שלה בשכונה – איך הייתה בורחת יחפה למדרגות ואדי סאליב וחוזרת עם ברכיים שרוטות וסיפורים. דודה שולה עבדה בקופת חולים כללי באזור הכרמל, חוזרת תשושה, אבל תמיד מוצאת כוח לקחת את לי-את לסיבוב בגנים הבהאיים או סתם לספסל מול הנוף בסטלה מאריס. לפעמים היה להן כסף רק לשתי ארטיקים מקיוסק גלידה. זה הספיק.
כשלי-את שאלה בגיל חמש עשרה למה דודה שולה אף פעם לא התחתנה, שולה חייכה חיוך עייף ולקחה לגימה מהתה עם הנענע. "הייתה לי הבת שהייתי צריכה," אמרה, והורידה את הספל על השיש. בלי דרמות. בלי מלים גדולות. משפט שנאמר כמו שמעבירים מלחייה בשולחן.
סבתא מירי נפטרה שנתיים אחר כך. זו הייתה הפעם הראשונה שלי-את ראתה את דודה שולה נשברת. היא מצאה אותה במטבח בשלוש לפנות בוקר, יושבת מול כוס קפה קר, בוהה בארונות הירוקים הישנים. שולה לא אמרה כלום – פשוט משכה אותה אליה, חיבקה אותה חזק כל כך עד שכאבו להן הצלעות, ולחשה: "עכשיו יש לנו רק אחת את השנייה." זה היה הרגע שבו הבינה לי-את שצער זה לא משהו שעובר. פשוט לומדים לנוע איתו.
השנים הבאות היו שקטות. שולה עבדה במשמרות כפולות, חוסכת כל אגורה כדי שלי-את תלך לאוניברסיטת חיפה ללמוד עבודה סוציאלית. בערבים הן היו מבשלות יחד – שולה מלמדת אותה להכין מג'דרה כמו שצריך, צוחקת על האורז השרוף, ממלמלת "שוב האורז של השכנים". החיים לא היו קלים, אבל הייתה בהן תחושה משותפת: אנחנו מסתדרות.
לפני חמישה חודשים שולה התחילה להתלונן על עייפות. "זה הגיל," אמרה, תולה כביסה במרפסת. "פעם הייתי מסיימת משמרת ורצה לעשות קניות בשוק תלפיות, היום אני צריכה לשבת עשר דקות אחרי כל מדרגה." אבל העייפות התחלפה בכאב שלא הרפה. במשך שבועות היא סירבה ללכת לרופא. "סתם וירוס," התעקשה, בדיוק כשהכחישה שהברז במטבח מטפטף. לי-את רשמה אותה בכוח לתור. הבדיקות הראו מחלה בשלב מתקדם, כזה שאת מתעוררת אליו בוקר אחד ומגלה שכל התוכניות – החופשה באילת, שיפוץ המטבח שדיברו עליו – נסגרות בדלת אחת בבית חולים.
האשפוזים באו בשרשרת. בדיקות, טיפולים, לילות בכיסא מתקפל במחלקה פנימית. בפעם האחרונה שהצליחה לדבר איתה כמו שצריך, שולה ביקשה שלי-את לא תעזוב את הלימודים. "קחי את הקורס במשפטים, את צריכה להבין חוזים," אמרה בתקיפות של פקידה ששולחת מישהו לחתום על טופס 17. אחר כך הוסיפה, בקול אחר לגמרי: "ואל תבלי את החיים בלחפש גבר שמעולם לא טרח לחפש אותך." היא אחזה בידה, אצבעות קרות ורזות, ואמרה: "אני כבר לא דואגת לך. למדת ללכת קדימה."
לי-את הבטיחה. היא הנהנה. היא לא אמרה שבפנים היא עדיין הילדה בת העשר שראתה דלת נסגרת.
הלוויה הייתה ביום של חמסין, בחלקה האזרחית של בית העלמין. אנשים אמרו את מה שאומרים תמיד: איזו אישה נפלאה, תמיד דאגה לכולם. לי-את עמדה בצד, חושבת רק דבר אחד: האישה הזו גידלה אותי. היא לא דודה. היא אמא שלי. בלי ניירת. בלי הסכמים. פשוט חיים שלמים של בחירה.
כשחזרה לדירה אחרי השבעה, פתחה את הדלת וקפאה. לרגע הייתה בטוחה שתשמע את הקול מהמטבח: "אכלת משהו, לי-אתי? יש מרק במקרר." השקט היה כבד כמו וילון קטיפה. היא סגרה את הדלת מבחוץ. נשמה עמוק. פתחה שוב. הפעם הכריחה את עצמה להיכנס.
במקרר חיכתה לה קופסה. מרק עוף ששולה בישלה ביום האחרון לפני האשפוז, עם גזרים חתוכים לעיגולים דקים. על דלת המקרר, מתחת למגנט של סוסיתא אדומה שקנו בשוק הפשפשים, היה פתק. לא פרידה. לא צוואה. רשימת קניות: "קוסקוס, גזרים, קינמון, לקחת תרופות מבית מרקחת." המילים היו כתובות בכתב היד העגול שלה, והדבר הכי כואב בהן היה שהן תיכננו עוד ארוחה. עוד ערב רגיל. היא לא ידעה.
לי-את התיישבה על הרצפה, בדיוק כמו בגיל עשר, והפעם בכתה. בכתה על המרק, על הפתק, על כל השיעורים שאף אחד לא יכול ללמד – כמו איך לומר "הגעתי הביתה" למישהי שכבר לא תענה.
היום לי-את בת עשרים ושתיים. היא גרה לבד, אבל לא באמת לבד. על המקרר עדיין תלוי מגנט הסוסיתא, ומתחתיו הפתק. היא מרגישה את היד של סבתא מירי כשהיא מסרקת את השיער בבוקר. היא שומעת את הצחוק של דודה שולה בכל פעם שהאורז נשרף שוב. ויש לילות, בעיקר בחורף כשהרוח שורקת בחלונות ואדי ניסנאס, שהיא נכנסת לדלת, עוצרת שנייה, וממלמלת לשקט: "דודה שולה, הגעתי."
