נורית נכנסה למרפאה בשעה ארבע אחר הצהריים, בדיוק בין שני ניתוחים. היא אחזה בכלוב נשיאה מפלסטיק כאילו יש בו ביצי זהב, והניחה אותו על הכיסא שליד הדלת. החתולה, שיבה, הציצה מבעד לסורגים — פרסית מעורבת בת חמש, פרווה בגוון קרמל כהה, עיניים ירוקות ענקיות ורגועות. שום סימן לבהלה. שום אגרסיה.
״דוקטור מיכל,״ אמרה נורית, והתנועה הקטנה של השפתיים הסגירה שבא לה לבכות, ״אני לא ישנה כבר שלושה חודשים. שיבה פשוט לא מפסיקה להעיר אותי. כל לילה, באמצע הלילה.״
״תספרי לי מה קורה בדיוק,״ אמרתי.
היא שלפה מטפחת נייר מהתיק ולפתה אותה חזק. ״בשלוש וחצי, ארבע לפנות בוקר. תמיד אותה שעה. בהתחלה היא נותנת כף קטנה על הלחי. בלי ציפורניים, ממש בעדינות. אם אני מסתובבת לצד השני, היא מכה חזק יותר. לפעמים נושכת לי את האצבע. מורידה ממני את השמיכה. לא עוזבת עד שאני קמה, לוקחת כרית והולכת לישון בסלון על הספה. וברגע שאני יוצאת מהחדר, היא קופצת על הכרית שלי, מתכרבלת וישנה בשקט עד הבוקר.״
התבוננתי בחתולה. שיבה ליקקה את כף ידה הקדמית בשלווה. דופק רגיל, נשימות אחידות, חום גוף תקין, חניכיים בריאות. בבדיקה גופנית מקיפה — כלום. חתולה בריאה לגמרי.
״נורית,״ שאלתי, ״ברגע שהיא מעירה אותך, איך את מרגישה?״
היא הרימה גבה. ״מה זאת אומרת? מרגישה נורא. הלב דופק כמו פטיש, הפה יבש בטירוף. לפעמים נדמה לי שאין אוויר בחדר, אני חייבת לקום, לפתוח חלון. שמתי מד לחץ דם ליד המיטה — קופץ למאה שבעים. רופאת המשפחה נתנה לי כדור וסילוטור מתחת ללשון. ברגע שאני נושמת עמוק על הספה, זה עובר.״
סימנתי בראש נקודה אדומה. ״תגידי, מישהו אמר לך פעם שאת נוחרת?״
נורית גיכחה במבוכה. ״השכנה מקומה שלוש, גברת כהן. הקירות פה בתל אביב דקים, היא שמעה אותי כמה פעמים בלילה ואמרה שזה נשמע כאילו אני משתתקת לגמרי לכמה שניות, ואז שואפת אוויר ברעש מפחיד. היא חשבה שאני מתה.״
הבטתי שוב בשיבה. החתולה נעצה את עיניה הירוקות הישר בבעלת הבית, בלי למצמץ.
״נורית,״ אמרתי, והנחתי את המסמכים רפואיים על השולחן, ״אני לא חושבת שלשיבה יש בעיה נפשית. מה שהיא עושה, כנראה, זה להגיב למה שקורה איתך בשינה. חתולים קולטים שינויים בקצב הלב, הפסקות נשימה פתאומיות. את מתארת לי תסמינים קלאסיים של הפסקת נשימה בשינה — דום נשימה. בזמן שאת ישנה, הגוף שלך מפסיק לנשום. ואז את נבהלת ומתעוררת לרגע, בלי לזכור את זה. שיבה מזהה שאת בסכנה ומעירה אותך בכוונה.״
היד של נורית קפאה על ידית הכלוב. ״את אומרת שהיא מצילה אותי?״
״אני לא יכולה להוכיח את זה עכשיו,״ עניתי, ״אבל הבעיה היא לא בחתולה. תלכי מחר לבדיקות דם מקיפות, כולל סוכר, ולבדיקת אקו לב. ואני ממליצה בחום על בדיקת שינה. תפני לרופא משפחה, תספרי הכול. תתעקשי.״
היא נשמה עמוק, הכניסה את שיבה בחזרה לכלוב בידיים רועדות ויצאה.
שמונה ימים אחר כך, הטלפון צלצל ברכב שלי, בחניה של המרפאה. ״דוקטור מיכל, זאת נורית.״ הקול שלה רעד, אבל לא מעייפות. מרגש. ״עשיתי בדיקות. הסוכר בצום היה מאה תשעים. הרופאה שלחה אותי מיד לקרדיולוג. מצאו פרפור פרוזדורים עם דום נשימה חמור. בבדיקת השינה ראו שאני מפסיקה לנשום עשרים פעם בשעה, דופק יורד, סטורציה צונחת. הקרדיולוג אמר… הוא אמר שאם הייתי ממשיכה ככה, הייתי יכולה פשוט לא להתעורר בוקר אחד.״
שתיקה של שלוש שניות עמדה בקו. שמעתי אותה בולעת רוק.
״אם שיבה לא הייתה מעירה אותי, הייתי ממשיכה לזרוק הכל על לחץ, על גיל המעבר, על נוירוזה. היא הצילה אותי, דוקטור. החתולה שלי בת השש קילוגרם שמה לי כף על הלחי והצילה אותי.״
הטיפול התחיל מיד. מכונת CPAP קטנה הותאמה לה לשינה, תרופות לאיזון הסוכר והפרפור. שבועיים אחרי, נורית הגיעה שוב למרפאה, הפעם בלי כלוב. שיבה ישבה לה בתיק פתוח, שרועה כמו מלכה, ונורית חייכה.
״אני ישנה ברצף של שבע שעות,״ היא אמרה. ״בפעם הראשונה מזה שנים. שיבה כבר לא מעירה אותי. היא פשוט שוכבת לצדי על הכרית, מגרגרת, ואנחנו נרדמות יחד.״
שיבה פזלה אליי מהתיק, טפחה בזנבה העבה פעם אחת על הברך של נורית, ועצמה עיניים. דממה נעימה מילאה את החדר הקטן. לא היה צורך במילים נוספות.
