ליאורה התיישבה על הספסל הריק בקצה הטיילת, מוודאה שהעץ נקי מאבק שלא יפגע בשמלת הפשתן הלבנה שלה. בחיקה הניחה קלאץ' קנווס בצבע שמנת שקנתה שבוע לפני הנסיעה. זו כבר הפכה לשגרה בצימרים בצפון — אחרי ארוחת הבוקר ללבוש משהו אלגנטי ולצאת לסיבוב בין הבוסתנים. רוב האורחים עשו אותו דבר. מישהי אחת אמרה לה בצחוק: "איפה עוד אלבש את השמלות האלה? במכולת ברמת גן?"
היא הבחינה בו מזווית העין. אמיר ניגש בקצב איטי, כמו תמיד, והתיישב לידה במרחק מדוד.
— אפשר פשוט לשבת ככה, בלי מילים — אמר בקול השקט הזה שהיה לו, קול שהשתלב עם הצרצורים ועם הרוח החמימה של הערב.
מתחת לחולצת הפשתן הכהה בצבצה גופייה לבנה, מכנסי הכותנה שלו היו מגוהצים למשעי, וזיפי הזקן הקצרים עוצבו בקפידה של מי שיודע לשמור על מראה מטופח גם באמצע הכפר. המקדשים המוכספים רק הוסיפו לו נוכחות של גבר שיודע מה הוא רוצה.
ליאורה שמה לב כבר בהגעה שהוא מביט בה אחרת. משהו באופן שהחזיק את כוס הקפה בלובי, באופן שפנה אליה לשאול אם הכיסא פנוי, הסגיר עניין.
— "בלי מילים" — היא חזרה על הצירוף — יפה אמרת.
— איתך, ליאורה, גם השתיקה נעימה. למרות שתמיד אפשר לדבר קצת.
הוא הסתובב קלות לכיוונה, תופס אותה מלוא תשומת הלב. היא החזירה לו מבט חם, בוחן.
— אגב, חיכיתי לך אתמול בערב השירה בציבור. לא הגעת.
— אה, כן. יצאתי ללכת בשביל הזה שעולה לבוסתן — הערב היה פשוט מושלם להליכה.
היא חייכה לעצמה. האמת שפשוט לא רצתה לשבת עם כל החבורה שמזייפת שירי ארץ ישראל. אבל להגיד את זה הייתה נשמעת מתנשאת.
— לא ידעתי שאת בקטע של טיולים ליליים — אמיר קירב את ידו בשולחן הקטן שבין הספסלים, כמעט נוגע באצבעותיה.
ליאורה הרגישה דגדוג קל בקצות האצבעות. עיניו החומות הביטו בה במשהו שהיה קשה לפענח — ציפייה, אולי.
— אז הערב אני מזמין אותך למסלול אישי שלי. גיליתי אותו במקרה לפני יומיים. משקיף על כל עמק החולה משם, נוף מטורף. ועדיין לא היה לי עם מי לחלוק את זה.
הוא נגע קלות בפרק ידה. ליאורה הביטה לרגע בזוג שעבר לפניהם — גבר ואישה שככל הנראה הכירו פה בצפון, צחקו יחדיו, הוא החזיק לה כובע קש, היא תופפה על כתפו.
"למה לא, בעצם — רק הליכה קצרה", חשבה לעצמה. "וחוץ מזה, לבד בשבילים החשוכים אף פעם לא כיף."
— בסדר — אמרה וקמה.
היא אחזה בקלאץ' הלבן והשחילה את היד מתחת לזרועו המוצעת.
הם צעדו כמה צעדים בשביל עפר שהתחיל מאחורי חדר האוכל. ליאורה, ברשלנות של מי שמרגישה פתאום קלילה מדי, סובבה את הקלאץ' על רצועתו. הרצועה החליקה מאצבעותיה.
התיק עף ונחת בשלולית בוץ קטנה שנותרה מההשקיה של אחר הצהריים.
— שיט — מלמלה ורכנה מיד.
הקלאץ' הלבן, הטהור, היה מוכתם בצדו התחתון בכתם חום-אדמדם עבה.
— לא נורא, עוד מעט נראה כאילו כלום לא קרה — אמר אמיר והרים אותו בשתי אצבעות, מניח אותו על הדשא.
ליאורה שלפה מגבונים מהכיס וניסתה לשפשף. הכתם נמרח. עכשיו הוא היה גדול יותר, עכור.
— אני צריכה לחזור לצימר, לשטוף את זה כמו שצריך — אמרה, מרימה את התיק כאילו היה חיה פצועה.
— רגע… את רוצה שאני אחכה פה?
היא היססה.
— טוב — הוא עבר לדבר בגובה העיניים — אז הערב, אחרי הארוחה. נצא למסלול ההוא. רק שנינו. יאללה?
היא הנהנה, וכמעט ברחה לעבר השביל המוביל לחדרים.
בכיור הקטן שבצימר היא קירצפה את הבד העדין בסבון נוזלי. לאט לאט הצבע החום נסוג, אבל בכל פעם שחשבה שהלכה, הטתה את התיק מול האור וראתה צללית דהויה של הכתם. כאילו משהו נספג פנימה, לתוך האריג, ולא משנה כמה תשפשף — הוא שם.
היא תלתה את הקלאץ' לייבוש על משענת הכיסא והביטה בו. לכאורה לבן. אבל המבט שלה לא הצליח להשתחרר מהנקודה ההיא.
הטלפון צלצל.
— סבתא, אורי ודניאלה מרעישים לי באמצע השיעורים!
זה הייתה נועה, הנכדה הקטנה מכולם, בת תשע עם תלתלים וחוצפה מתוקה.
ברקע נשמעו צווחות שמחה וקול גברי צוחק.
— נועה'לה, מה קורה אצלכם שם?
אבל אז הקול התחלף.
— ליאורה, זאת אני — בעלה איתן נשמע קליל — הבאתי את כולם אלינו. ניסינו להכין עוגיות, ונועה אמרה שזה "לא לפי המתכון של סבתא".
— איתן, פשוט תקנה להם משהו במאפייה, אני אכין עוגיות כשאחזור. אולי אפילו עוגת שמרים.
— תחזרי כבר — פתאום הקול שלו התרכך — מתחיל להיות שקט מדי בבית.
הוא השתתק לרגע ואז הוסיף כמעט בלחישה:
— אני יכול לקפוץ לאוטו עכשיו ולהגיע.
— עוד יומיים, תשרוד — היא צחקה, אבל משהו בגרון שלה נצבט — תן לי את נועה שוב רגע.
היא דיברה עם נועה, שמעה את אורי הפעוט מקשקש משהו על "עוגיות שרופות", ואז את איתן שוב, אומר לה שהוא אוהב.
— גם אני — אמרה וניתקה.
החדר הקטן פתאום הרגיש שקט. היא הביטה בשעון — עוד רבע שעה מתחילה ארוחת הערב.
היא החליפה לחולצה קלילה, לקחה את הקלאץ' הלבן, בחנה אותו שוב. שום זכר לכתם. לכאורה מושלם.
אבל היא לא הצליחה להתאפק. היא הצמידה אותו לאף והריחה. לא סבון. לא בוץ. משהו אחר. משהו מהאדמה האדומה הזאת שנדבק ולא יוצא. משהו זר.
היא הניחה את התיק וחשבה על אמיר. על ההליכה המתוכננת אחרי הארוחה.
פתאום זה הכה בה. בדיוק כמו התיק. מבחוץ — לבן ובוהק, כולם רואים אלגנטיות וקסם. אבל הנגיעה הראשונה בבוץ — ודי. נשאר שם צל. לא משנה כמה תשפשפי, תמיד תרגישי שזה כבר לא נקי לגמרי. שנשאר משהו, איזה סימן חיוור, שאת יודעת שקיים אבל אף אחד אחר לא ישים לב.
אלא שאת תדעי.
והיא ידעה.
היא חייכת לעצמה. איזה שטויות. גבר זר בצימר. מה היא, נערה בת עשרים? היא עם איתן שלושים ושתיים שנה. שלושים ושתיים. הוא ראה אותה בלילות בלי שינה עם נועה כשהיתה תינוקת. הוא הביא לה כוס תה כשאמא שלה נפטרה והיא לא הצליחה לדבר שלושה ימים. הוא ניסה לאפות השבוע עוגיות, עם הנכדים, במטבח שלה. המטבח שלה. איפה היא היתה? פה, ב"צימר", מטיילת עם איזה גבר ש"מגלה מסלולים".
היא צחקה לעצמה. צחוק קטן בחדר לבדה.
היא הרימה את הטלפון, חייגה.
— איתן?
— כן? קרה משהו?
— תקשיב… אל תבוא מחר.
שתיקה קצרה בקו.
— אתה יכול לבוא עוד יומיים כשהחופשה נגמרת? אבל לא לקחת אותי. פשוט תבוא. תבוא עם האוטו, תחנה פה, ואנחנו נטייל יחד פה בצפון. יש פה נוף כזה, אתה לא מאמין. ניסע לנחל, נאכל פלאפל באיזו פינה. רק שנינו.
— בלי הנכדים? — הוא נשמע מופתע.
— בלי הנכדים.
שתיקה. ואז:
— את בטוחה? יומיים חופש שלי מהמשרד, ואת רוצה לבלות אותם איתי?
— כן. איתך.
היא שמעה אותו נושף אוויר לאט.
— איזה קטע. בדיוק התחלתי לתכנן איך אני מסתער על המטבח שלך שוב כשתחזרי.
— אל תגע במטבח שלי, איתן. אתה שורף עוגיות.
הוא צחק. צחוק גדול, מוכר, כזה שממלא לה את הצד השני של הקו.
היא ניתקה והביטה בתיק הלבן, עדיין תלוי על הכיסא.
אחרי ארוחת הערב היא לא הלכה למסלול ההוא. היא התיישבה על ספסל אחר, רחוק, בחלק המזרחי של המתחם, והביטה בשקיעה הכתומה מעל ההרים. הדקלים רששו ברוח. זוג אחד עבר לפנייה, צחקק, בדרך לחדר האוכל.
אמיר חלף מרחוק, הביט סביב, מחפש.
היא ראתה אותו. הוא עמד שם, מהודק בחולצתו המגוהצת, מביט בשעונו.
היא לא קמה. לא נופפה. לא הזדהתה.
הוא המתין חמש דקות, אולי עשר. ואז פנה לדרכו לכיוון השביל, לבד.
ליאורה קמה והלכה לחדר. היא ארזה את המזוודה מוקדם, הניחה בתוכה את הקלאץ', סגרה את הרוכסן.
למחרת היא התעוררה מוקדם, צעדה לחדר האוכל, אכלה לאט. התבוננה בדבורה שהתיישבה על קצה צלחת הדבש. היא חשבה על איתן, איך הוא יגיע עם האוטו הישן ההוא, איך יחייך את החיוך העקום הזה כשיראה אותה, איך יגיד "נו, איפה הפלאפל?".
וכשהוא הגיע, יומיים אחרי, באמת שאל איפה הפלאפל.
הם עמדו בחניה. הוא בחולצה משובצת מקומטת, היא בשמלת הפשתן. ליאורה ראתה אותו סורק את הנוף, את ההרים, את השמיים הצלולים.
— באמת יפה פה — אמר.
— אמרתי לך.
הם נסעו לנחל. אכלו פלאפל. וכשחזרו לצימר לאיסוף המזוודות, קלטה ששכחה את הקלאץ' הלבן בחדר. רצה להביא אותו, איתן המתין באוטו.
היא הוציאה אותו מהארון. לבן. יפה.
הביטה בו לרגע ארוך. הריחה שוב.
ורק היא ידעה שהריח עדיין שם.
