כולם כבר ישבו מסביב לשולחן במסעדה הקטנה בשכונת נווה צדק, כשיעל עוד ניסתה להאט את הלב. חמישים ושתיים. לא חמישים וחמש כמו שחשבה בטעות אמא של אמיר, אלא חמישים ושתיים, ויעל הרגישה כל שנה מהן.
היא ישבה בראש השולחן, לבושה בשמלה הלבנה שקנתה במיוחד, וניסתה לקרוא את המבט של אמיר. הוא ישב מולה, חתיך בקש, מחייך חיוך קטן כזה של "חכי, יש לי הפתעה". במשך שבועיים הוא זרק לה רמזים — "תתכונני למשהו מיוחד", "אני חושב שהגיע הזמן לצעד הבא", "אני לא מתכוון להישאר במקום". ויעל, טיפשה כזאת, האמינה. שלוש שנים של זוגיות, שנתיים מתוכן תחת אותה קורת גג — הגיע הזמן, לא?
עומר, הבן שלה מהנישואים הראשונים, ישב עם ליאת אשתו בצד השני של השולחן. ליאת, בחודש חמישי, בטן קטנה אבל כבר נוכחת, חייכה אליה חיוך מעודד כזה, של מישהי שמבינה יותר ממה שהיא אומרת.
מרסל, אמא של אמיר, הגיעה אחרונה כמו תמיד. לבושה בחולצת משי סגולה, שפתון אדום כזה של גברות שיודעות שהן במרכז העניין. היא התיישבה ליד אמיר, הניחה תיק יד קטן על השולחן, וסקרה את המסעדה במבט של מי שהגיעה לבדוק חשבונות.
— יפה פה, — אמרה, בלי להתלהב. — יקר, אבל יפה.
— אמא, — אמיר קם, — תודה שבאת. ישבנו שעה. אכלנו. צחקנו. מרסל שאלה את ליאת אם היא בטוחה שמותר לה לאכול דג נא בהריון, ליאת ענתה בנימוס שכן, עומר גלגל עיניים, ויעל חיכתה. חיכתה לרגע, למשפט, לקופסה הקטנה שאמיר בטח החביא בכיס הז'קט.
— טוב, — אמיר קם לבסוף והרים כוס יין. — אני רוצה להרים כוסית ליעל. ליום ההולדת. חמישים ושתיים, אה? לא הייתי מנחש.
יעל חייכה. "תגיד את זה," היא חשבה. "תגיד את זה עכשיו."
— יש לי הפתעה, — אמיר חייך. — משהו שחשבנו עליו הרבה זמן.
"חשבנו." ברבים. הלב שלה האיץ.
— זה לא רק ממני, — הוא המשיך, — אלא ממני ומאמא שלי. בחרנו ביחד.
יעל קפאה. עומר הפסיק ללעוס. ליאת הניחה את המזלג.
— אמא שלך? — שאלה יעל בשקט.
— כן! — מרסל קמה גם היא, נרגשת פתאום כאילו חיכתה לרגע הזה כל הערב. — אני מצאתי את זה! יומיים חיפשתי, תאמיני לי. נסעתי עד לרמת גן, למפעל, מכירת סוף עונה. שמונים אחוז הנחה. שמונים!
אמיר הוציא מתחת לשולחן חבילה גדולה, עטופה בנייר צלופן לבן. יעל לא זזה. משהו בתוכה כבר ידע, אבל היא בכל זאת פתחה.
וילונות. שלושה זוגות של וילונות בצבע תכלת דהוי, עם פסים לבנים דקים. בד סינטטי. מפעם. מהסוג שתולים במשרדים של קופות חולים.
— יפים, נכון? — מרסל חייכה חיוך רחב. — ראיתי וישר חשבתי עליכם. על הסלון שלכם. הווילונות שיש לכם עכשיו נראים כמו סמרטוטים, סליחה שאני אומרת.
יעל נשמה עמוק. הוציאה את הווילונות מהאריזה, כאילו בודקת שמשהו לא התפספס, שאולי יש בפנים קופסה קטנה, משהו, רמז. אבל לא. וילונות. שלושה זוגות.
— תודה, — היא אמרה, וקיפלה אותם בחזרה.
— תודה? — מרסל הרימה גבה. — זה הכול? "תודה"?
— אמא, — אמיר הניח יד על כתפה, — עזבי. יעל פשוט מופתעת.
— אני לא מופתעת, — אמרה יעל בשקט. — אני מאוכזבת.
השולחן השתתק. עומר הביט באמא שלו וראה את מה שראה תמיד — אישה שמנסה להיות מנומסת, שמנסה לשמור על הכבוד העצמי, שמנסה לא להתפוצץ באמצע מסעדה. אבל הוא גם ראה שהיא גמורה.
— יעל, — אמיר התיישב בחזרה, — על מה את מדברת? איזה אכזבה?
— על זה שחיכיתי שלוש שנים, אמיר. שלוש שנים שאתה גר אצלי, בדירה שלי, ואני מחכה שתציע. שתגיד "בואי נתחתן". שתעשה ממני אישה, לא סתם מישהי שגרה איתך.
מרסל הניחה את המזלג. הקול שלה היה קר.
— אז זה מה שחשוב לך? חתונה? טבעת? בגיל שלך?
— מה זאת אומרת "בגיל שלי"?
— בת חמישים ושתיים, גרושה, עם ילד גדול. מה את צריכה טבעת? שיראו שאת נשואה? מי מסתכל עלייך?
— אמא, די.
— למה "די"? היא שאלה, אני עונה. אני רק אומרת את האמת. היא לא בת עשרים, שתחפש חתן. היא צריכה להעריך את מה שיש לה. בן אדם טוב, גבר צעיר, בן ארבעים ושתיים — הוא עוד יכול למצוא מישהי אחרת. צעירה. בלי היסטוריה.
יעל קמה. לאט. לקחה את התיק.
— אני צריכה רגע, — אמרה, ויצאה מהמסעדה.
בחוץ, רחוב שלמה המלך היה שקט. אור צהוב מהפנסים, זוגות צעירים הולכים יד ביד, ילדה על אופניים. יעל עמדה ליד הכניסה, ידיים רועדות, וניסתה לנשום.
הדלת מאחוריה נפתחה. עומר.
— אמא.
— תחזור פנימה, עומרי. אל תדאג לי.
— אמא, תפסיקי. אני לא חוזר פנימה. אני איתך.
היא הסתובבה. הבן שלה עמד שם, גבוה, מבוגר, עם אותם עיניים חומות שירש ממנה. מאחוריו עמדה ליאת, עטופה בצעיף למרות החום.
— אנחנו הולכים, — אמרה ליאת בשקט. — לא נשארים שם עוד דקה.
— לא, — יעל ניגבה עין אחת. — לא, חמודים שלי. תחזרו פנימה. תסיימו לאכול. זה לא קשור אליכם.
— זה קשור, — עומר לקח את היד שלה. — את אמא שלי. והאישה הזאת פשוט השפילה אותך. והחבר שלך ישב שם ושתק. לא אמר מילה.
— הוא אף פעם לא אומר מילה, — אמרה יעל והחיוך שלה היה פתאום עייף כל כך. — זו הבעיה. הוא אף פעם לא אומר.
— בואי נלך, — ליאת התקרבה. — נלך אלינו. נשב, נשתה תה, נדבר. מחר תחליטי מה לעשות.
— לא. — יעל נשמה עמוק. — מחר יש לי משמרת כפולה. אני צריכה לישון. אבל תודה. תודה שבאתם. שאתם איתי. שתמיד.
עומר חיבק אותה. ליאת חיבקה אותה מהצד השני. שלושתם עמדו ככה על המדרכה, מול המסעדה המוארת שמאחורי החלונות שלה ישב אמיר עם אמא שלו, כנראה מדברים על חוסר התודה של יעל, וכנראה לא מבינים כלום.
— סעו הביתה, — אמרה יעל לבסוף. — אני אקח מונית.
— תתקשרי כשאת מגיעה, — אמר עומר.
— אתקשר.
היא לא התקשרה. היא נכנסה הביתה, נעלה את הדלת, התיישבה על הספה בסלון — הסלון עם הווילונות הישנים שעכשיו נראו לה הכי יפים בעולם — ופשוט ישבה. בלי טלוויזיה. בלי טלפון. רק שקט. ובשקט הזה משהו בתוכה התחיל להתבהר.
חודש אחר כך, אמיר עדיין גר אצלה. אף אחד לא דיבר על מה שקרה במסעדה. הוא חזר הביתה באותו לילה, אמר "אני מצטער" אחד יבש, והיא אמרה "בסדר". לא כי סלחה, אלא כי לא היה לה כוח. לא כוח לריב, לא כוח לפרק, לא כוח להודות בפני עצמה שהיא שוב בחרה לא נכון.
ואז, ביום רביעי, היא חזרה מבית החולים — שתים עשרה שעות על הרגליים, ניתוח אחד מורכב ושלושה מטופלים חדשים — ומצאה את מרסל יושבת בסלון שלה. על הספה. עם כוס תה ביד. מול הטלוויזיה.
— ערב טוב, — אמרה מרסל ולא קמה.
— מה את עושה פה? — יעל עמדה בדלת, תיק עדיין על הכתף.
— עברתי לגור.
— מה?
— עברתי לגור פה. אמיר אמר שהסכמת.
יעל הרגישה איך הדם עולה לה לראש. היא עברה במסדרון, נכנסה לחדר האורחים — חדר העבודה שלה. המחשב הנייד הוזז הצידה. על המיטה המתקפלת הונחו מצעים ורודים עם פרחים. בארון היו תלויות שמלות של מרסל. הספרים שלה, המאמרים, כל הדברים שהיו מסודרים על השולחן — הכול נדחף לארגז בפינה. לא הוזז. *נזרק*.
— איפה אמיר? — שאלה יעל, והקול שלה היה נמוך, שקט ויציב.
— הוא יצא. אמר שיחזור מאוחר.
יעל הוציאה טלפון. חייגה.
— אמיר.
— יעל, תקשיבי לי רגע—
— אתה תקשיב. אמא שלך בדירה שלי.
— היא לא סתם אמא שלי. היא חמותך לעתיד.
— לעתיד? — יעל כמעט צחקה. — אתה לא הצעת לי. אף פעם. שלוש שנים ואתה לא הצעת. אבל להביא את אמא שלך לגור בדירה שלי בלי לשאול — לזה אתה מסוגל.
— יעלי, אל תכעסי. פשוט… היא מכרה את הדירה שלה. נתנה לי את הכסף. כבר העברתי מקדמה על רכב חדש, התחייבתי. ואין לה איפה לגור.
— מה זאת אומרת אין לה איפה לגור? איפה הכסף? תקנה לה דירה קטנה.
— עם מחירי הדיור היום? את יודעת כמה עולה דירה?
— אז שתשכור.
— שכירות זה כסף שנזרק לפח. חבל.
— אמיר, — אמרה יעל לאט. — הדירה הזאת שלי. שלי. על שמי. אתה גר פה, נכון. אתה גר פה *בחינם*, נכון. אבל זאת הדירה שלי. ומה שקרה פה היום — זה הסגת גבול.
שקט בקו.
— אני אזמין משאית, — אמרה לבסוף. — מחר בבוקר. היא תאסוף את הדברים של מרסל. וגם את שלך.
— את לא תעשי את זה.
— מה?
— יעל, תחשבי על מה שאת עושה. אנחנו ביחד שלוש שנים. יש לנו היסטוריה. יש לנו עתיד. אל תהרסי הכול בגלל וילונות ורוגז של רגע.
— וילונות?
— כן. את עדיין כועסת על המתנה. על זה שאמא שלי בחרה—
— אמיר, תפסיק. — הקול שלה עלה. — לא מדובר בוילונות. מדובר בזה ששלוש שנים חיכיתי שתראה אותי. שתתייחס אליי כאל שווה. שתכבד את הבית שלי. את החיים שלי. שלוש שנים חיכיתי, אמיר. ואתה אפילו לא הצעת. במקום זה, הבאת את אמא שלך לעבור לגור אצלי, מאחורי הגב שלי, בלי לשאול, ואתה עוד קורא לזה "עתיד".
— אז מה את רוצה? שאציע עכשיו? עכשיו?
יעל חייכה חיוך מריר. "עכשיו." כאילו טבעת היא משהו שזורקים לכלבה כדי שתשתוק. כאילו היא הייתה צריכה לאיים עליו כדי לקבל את מה שבחורה אחרת הייתה מקבלת בתוך שנה, בחיוך, בהתרגשות, בטבעיות.
— לא, — אמרה. — אני לא רוצה. עכשיו זה מאוחר מדי.
היא ניתקה.
מרסל, ששמעה הכול מהסלון, קמה והלכה למסדרון. הפנים שלה היו חיוורות אבל קשוחות.
— את לא תעשי לי את זה. אני אישה מבוגרת. אסור לזרוק ככה אנשים לרחוב.
— מי שזרק אותך לרחוב זה הבן שלך, לא אני. את מכרת את הדירה שלך. נתת לו את הכסף. הוא קנה רכב. אני לא קשורה לסיפור הזה.
— הוא אמר שתסכימי. הוא הבטיח לי!
— הוא שיקר. גם לך. גם לי.
דמעה אחת זלגה על הלחי של מרסל. יעל ראתה אותה, והלב שלה נצבט, אבל רק לרגע.
— אני אתן לך שבוע, — אמרה לבסוף. — תמצאי מקום. אצל חברה, דודה, לא משנה. אמיר ימצא לך פתרון. אבל את לא גרה בדירה שלי. נקודה.
— ואמיר?
— מה איתו?
— לאן הוא ילך?
— הוא בן ארבעים ושתיים, מרסל. הוא יסתדר.
למחרת בבוקר, יעל התקשרה לעומר וביקשה ממנו לבוא. הוא הגיע תוך חצי שעה, בלי ליאת, והתיישב איתה במטבח.
— הכול פה, — אמרה והחליקה לעברו דף. — המספר של העורך דין. תטפל בזה.
— באיזה "זה"?
— אני רוצה להעביר על שמך את הבית של סבתא. במושב.
עומר הביט בה. לא שאל למה. הוא ידע.
— את בטוחה?
— אני בטוחה. הבית עומד ריק חמש שנים. מאז שסבתא נפטרה. יש שם גינה. יש שם מקום. ליאת בחודש חמישי, אתה בלי עבודה קבועה, ופה בתל אביב אתם משלמים שכירות מטורפת. הגיע הזמן.
— אבל… — עומר גירד את הראש. — ואת?
— אני בסדר פה. הדירה שלי. אני אוהבת אותה. בבוא היום, היא תהיה שלך. אבל הבית של סבתא — זה בשבילכם. עכשיו.
עומר קם וחיבק אותה. היא הרגישה את הכתפיים שלו רועדות קלות, והיא הבינה שהוא מחזיק את עצמו לא לבכות.
— אמא, תודה.
— אל תודה לי. תודה לך. תודה שאתה הבן שלי. תודה שאתה לא אמיר.
הם ישבו עוד שעה. דיברו על שיפוצים, על גינה, על איפה לקנות רהיטים יד שנייה. יעל נתנה לו צ'ק, חסכונות שהיו לה בצד, ואמרה שזה חלק מהמתנה. בלי וילונות. בלי הנחות. מתנה אמיתית.
בשבת, עומר וליאת עברו למושב.
בשני, משאית קטנה עצרה למטה. יעל עמדה במרפסת הקטנה שלה וראתה שני בחורים מעמיסים ארגזים, מזוודות, שקיות, את השמלות הוורודות עם הפרחים. אמיר עמד לידם, פנים חמוצות, לא מסתכל למעלה. מרסל חיכתה במושב שליד הנהג, בוהה קדימה.
הם נסעו. יעל נכנסה פנימה, פתחה חלונות, הדליקה מוזיקה. היא עמדה באמצע הסלון ופשוט נשמה. שלוש שנים של חיים משותפים הסתיימו בדממה אחת גדולה, ובתוך הדממה הזאת היא הרגישה פתאום שמחה. שמחה שהיא לבד. שמחה שהבית שלה שוב שלה.
היא לקחה כוס מים, התיישבה על הספה, וחייגה לעומר.
— עומרי. איך במושב?
— אמא, — הקול שלו היה נרגש. — את לא מאמינה מה מצאנו.
— מה מצאתם?
— סבתא שלי — אני לא יודע איך להסביר. הכול נשאר כמו שהיה. בארון למעלה, בקומה השנייה, יש קופסה. ענקית. מלאה במפות רקומות. עבודת יד. היא עשתה אותן בעצמה. וליאת אומרת שאנחנו חייבים להביא אותך הנה. היא הכינה עוגת תפוחים.
— אני אבוא מחר, — אמרה יעל. — אחרי המשמרת.
— מחכים לך.
היא ניתקה. השמש נכנסה דרך הזכוכית, ועכשיו, בלי הווילונות, האור היה חזק, נקי, מסנוור כמעט. היא קמה, ניגשה לארון, והוציאה את שקית הצלופן שעדיין שכבה שם מקופלת. שלושה זוגות וילונות בתכלת דהוי.
היא חייכה. לקחה את השקית, ירדה למטה, והניחה אותה ליד פח המיחזור. בלי כעס. בלי טריקת דלת. פשוט הניחה.
למחרת היא נסעה למושב. נסיעה של שעה ורבע בכביש החוף, חלונות פתוחים, רדיו ישן. כשהגיעה, עומר חיכה לה בשער. ליאת עמדה במרפסת, בטן קטנה ועגולה, מנופפת לשלום.
— תראי, — עומר לקח אותה לגינה. — עץ הלימון עדיין חי. ועוד חודשיים התותים יתחילו.
היא הסתובבה. הבית היה קטן, לבן, עם גג רעפים אדום. בדיוק כמו שהיה תמיד. דלת העץ חרקה באותו צליל. המדרגה השלישית עדיין רעדה. שום דבר לא השתנה, אבל הכול השתנה.
— טוב לי פה, — אמרה לפתע.
— אז תעברי לגור פה, — אמרה ליאת, יורדת מהמרפסת. — יש מקום. יש לנו שלושה חדרים, את יכולה לקחת את הקטן. ממילא לתינוק נכין את הגדול.
יעל הביטה בה. בליאת, האישה הצעירה שתמיד אמרה את הדבר הנכון, שתמיד ידעה להקשיב, שתמיד אהבה את עומר כמו שמגיע לו.
— תודה, — אמרה, — אבל לא. כרגע, אני צריכה את הדירה שלי. את העיר. את העבודה. אתם צריכים להתחיל את החיים שלכם. לבד. כמשפחה. בלי חמות על הראש.
ליאת צחקה.
— איך שאת אומרת "חמות על הראש", נשבעת לי שאני רואה את מרסל.
כולן צחקו. גם עומר, שנכנס פנימה להביא כוסיות.
— נרים לחיים, — אמר ומזג מיץ תפוזים. — לאלכוהול ליאת עוד לא חוזרת.
— לחיים, — אמרה יעל. — לחיים חדשים.
— לחיים שלך גם, אמא. לחיים שלך.
היא חייכה. השמש שקעה, צבעה את עץ הלימון בכתום, את הגג באדום, את הפנים של ליאת בזהב. איפשהו בקצה המושב נבח כלב. ציפור שרקה על חוט חשמל.
יעל התקשרה לסוכנות נסיעות למחרת. טיסה אחת לאמסטרדם, שבוע, לבד. תמיד חלמה לנסוע, תמיד חיכתה למישהו שיבוא איתה. עכשיו הפסיקה לחכות.
היא חזרה מהטיול עם מזוודה קטנה, ראש מלא בציורים של ואן גוך, ולב שקט. בטלפון חיכתה לה הודעה מעורך דין: "עומר חתם על הכול. הבית במושב עבר לבעלותו. מזל טוב."
והודעה נוספת, ממספר לא מזוהה: "יעל, טעיתי. תני לי לחזור."
היא מחקה אותה. לא חסמה. פשוט מחקה. כמו וילונות תכלת.
עכשיו היא יושבת במרפסת הקטנה בתל אביב, כוס קפה שחור ביד, וסופרת את הימים עד שהנכד יוולד. היא לא יודעת אם זה יהיה בן או בת. לא משנה. מה שמשנה זה שבבוקר היא קמה למשמרת במחלקה, בערב היא קוראת ספר, בשבת היא נוסעת למושב. היא לא מחכה לשום דבר מאף אחד.
ומרסל? שמעה שנוסעת באוטובוסים, גרה אצל אחותה בראשון, ושאמיר מכר את הרכב בסוף. לא הצליח לעמוד בתשלומים. גם זה סיפור, אבל כבר לא שלה.
הטלפון צלצל. ליאת.
— וואלה, יעל, יש לי צירים.
היא קמה. לקחה מפתחות. בחוץ, תל אביב המשיכה לרעוש, אבל היא כבר הייתה בדרך למושב.
