בבוקר חתונתה של נועה, עמדתי במטבח הקטן שלה ברמת גן ולחשתי לעצמי שאני חייבת להחזיק מעמד. שהיום הזה יעבור. שאני אבלע את הצפרדע ואחייך. על השיש לידי הייתה מונחת שמלת התחרה הלבנה שלה, עדיין בתוך הניילון מהניקוי היבש, ועל המקרר הייתה דבורה ההזמנה לחתונה – שמה של נועה ליד השם אלון.
אלון. מי שהיה בעלי במשך שבעה חודשים. מי שהכרתי לפני שלוש שנים במכירת אמנות בחיפה, כשאני הייתי הגלריסטית והוא היה הלקוח הכי מקסים באולם, עם חליפה מחויטת וחיוך של סוחר משומשות. התחתנו בטירוף. התגרשנו מהר עוד יותר כשגיליתי שהוא מעביר כספים מחשבונות משותפים בלי לשאול.
ועכשיו הגבר הזה, בן חמישים ושלוש, עמד להתחתן עם הבת שלי.
—
נועה תמיד ידעה מה היא רוצה. בגיל עשרים וחמש היא הייתה סטודנטית למשפטים עם התמחות באחד המשרדים הגדולים בתל אביב, חדה כתער ועקשנית כמו אבא שלה ז"ל. כשסיפרה לי שהיא יוצאת עם אלון, כמעט נפלתי מהכיסא.
״אמא, תפסיקי להיות דרמטית,״ היא אמרה לי אז, יושבת מולי בבית הקפה ליד האוניברסיטה. ״הוא השתנה. הוא אוהב אותי. ואם את לא מסוגלת לקבל את זה – אז שלא תבואי לחתונה.״
לא באתי? לוותר על הבת שלי? לא הייתה לי ברירה. התקשרתי אליה למחרת ואמרתי שאני מקבלת את הקשר. שיהיה במזל טוב. שאלון הוא בוודאי אדם שונה עכשיו. שיקרתי בכל מילה, אבל הכרחתי את עצמי. כי נועה הייתה כל מה שנשאר לי אחרי שאחיה עומר התגייס לצבא ועבר לגור בדרום.
—
עומר. הבן השקט שלי. זה שרואה הכול מהצד וכמעט לא מדבר. בזמן שנועה תכננה חתונה, עומר היה בב�יס, חוזר פעם בשבועיים עם ז'יטונים של כביסה ועייפות בעיניים. אבל מתברר שהעיניים העייפות האלה לא פספסו דבר.
יום אחד, כחודש לפני האירוע, הוא התקשר אליי ואמר בקול הרגוע הזה שלו: ״אמא, תוכלי להיפגש איתי? יש לי משהו להראות לך.״
״מה? עכשיו? אני באמצע—״
״זה דחוף.״
נפגשנו בחניון של קניון בחולון. עומר הגיע בג'יפ צבאי, בלי מדים הפעם, ועם תיק גב כהה. הוא הוציא מהתיק קלסר ירוק ושלף ממנו דפים מודפסים.
״תראי,״ הוא אמר, ״ביקשתי מחבר מהמודיעין שיבדוק את אלון לעומק.״
״עומר, מה פתאום, זו חקירה פרטית—״
״תראי.״
הנחתי את ידי על מכסה המנוע הקר והסתכלתי. דפים על גבי דפים. תביעות הוצאה לפועל. שמות של נשים קודמות שתבעו אותו. שתי פשיטות רגל שהוסתרו. חוב מזונות לשתי גרושות קודמות בסכום של מאה ושמונים אלף שקל. ומסמך אחד, צהוב ומקומט בקצה – העתק של הסכם ממון שהוא ניסה להחתים את נועה עליו תוך כדי הלחץ של ההכנות לחתונה, עם סעיף קטן שאומר שהיא תהיה ערבה לחובותיו.
הרגשתי את הדם עולה לראשי. ״הוא צייד נדוניה, עומר. הוא רוצה אותה בגלל העתיד שלה בעריכת דין, הכסף שהיא עומדת להרוויח.״
״בדיוק,״ אמר עומר. ״לכן אי אפשר פשוט לספר לה. את מכירה את נועה – היא לא תקשיב. היא תגיד שזו קנאה, שאנחנו מנסים להרוס לה. הוא כבר שכנע אותה שאת משוגעת, אמא.״
״אז מה אתה מציע? לשבת בשקט?״
הוא החזיר את הקלסר לתיק ונעל אותו. ״אני מציע שנחכה לרגע הנכון.״
—
הרגע הנכון הגיע באולם האירועים בפתח תקווה, בשעה עשר וארבעים בלילה.
האולם היה מלא. שולחנות עגולים עם מפות לבנות, פרחים ורודים במרכז כל שולחן, ברק מציפורני סוכריות. ישבתי בשולחן המשפחה הקרוב, לוחצת ידיים ומחייכת כאילו הכול מושלם. נועה נראתה כמו נסיכה. אלון נראה כמו… אלון.
בזמן הארוחה ניסיתי לאכול, אבל כל ביס הרגיש כמו קלקר. השעמום של האירועים האלה – הנאומים, הצחוקים המזויפים, הדוד ששר בקול רם מדי – כיסה על מה שבאמת הרגשתי.
ואז הגיע תור הברכות. עומר קם מכיסאו, לבוש בחליפה כהה שמעולם לא ראיתי עליו, התקרב לבמה, לקח את המיקרופון מידי הזמר, וחייך.
״ערב טוב לכולם,״ הוא אמר, והאורחים מחאו כפיים בקלילות. ״אני עומר, אח של נועה. רציתי לדבר קצת על כנות במשפחה.״
בהתחלה זה נשמע כמו נאום רגיל. הוא דיבר על זה שכנות זה הבסיס לכל קשר, שצריך להתחיל נישואים בלי שקרים. אלון הנהן מהשולחן הראשי, מרים כוס יין לאות הסכמה.
ואז עומר עצר. השתררה דממה קטנה באולם.
״אז תגיד לי, אלון,״ הוא פנה ישירות אל החתן, ״מתי אתה מתכנן לשלם את חוב המזונות לגרושתך מפרדס חנה?״
הדממה התעבה למשהו מוצק. מישהו צחק בהיסטריה, חושב שזו בדיחה. על פניו של אלון עלה חיוך מאולץ, מעוות. ״עומר, מה אתה—״
״ואולי תראה לנועה את מסמכי פשיטת הרגל האמיתיים? אלה שהחבאת בתיקייה בבית מלון בנתניה?״
עומר הוציא את הטלפון מכיס החליפה. בזמן שהוא חיבר אותו למסך הגדול שעל הבמה, אלון קם מכיסאו. פניו היו לבנים כגיר.
״עומר, תפסיק את השטויות האלה עכשיו.״
״שטויות?״ עומר לחץ על כפתור. המסך התמלא במסמכים סרוקים – פסקי דין, תביעות, צווי עיקול. הקהל נשם בקול. הדודות הפסיקו ללעוס.
נועה קמה באיטיות מהכיסא ליד אלון. שמלת הכלה שלה רששה. ״עומר… מה זה הדברים האלה?״
״תשאלי אותו,״ אמר עומר. ״הוא יודע בדיוק מה זה.״
נועה סובבה את ראשה לעבר אלון. ״זה נכון? יש לך חובות שהסתרת ממני?״
אלון גמגם. ״זאת… זו אי הבנה ענקית. אמא שלך מנסה להרוס לנו, היא תמיד ניסתה—״
״אמא שלי?״ הקול של נועה עלה. ״אמא שלי שמה את המסמכים האלה? אתה חייב לי כסף לאנשים אחרים ואתה מאשים אותה?״
היא לקחה צעד אחורה. המסך המשיך להראות את הפרטים. אורחים התחילו לזוז באי נוחות, חלקם קמו מהשולחנות. מישהו משך בשרוולו של הצלם שיפסיק לצלם.
״אני… אני אסביר לך הכול,״ מלמל אלון, מנסה לגעת בידה. היא משכה את ידה בחזרה כמו מכווייה. ״רק שנינו, בבקשה—״
אבל נועה כבר לא הקשיבה. היא הסתובבה על עקבי נעלי הכלה שלה, הרימה את שמלתה בשתי ידיה, ורצה אליי. פניה היו רטובות מדמעות, איפור החתונה נמרח לה מתחת לעיניים. היא קרסה לתוך החיבוק שלי בדיוק כמו כשהייתה ילדה קטנה, בשלהי לילה של חום גבוה.
״אמא, הוא כמעט הרס אותי,״ היא התייפחה.
אחזתי בה חזק. ״לא קרה כלום. את פה. זה נגמר.״
מאחוריה, אלון עמד לבדו ליד השולחן הראשי, זר החתן נשמט מידו ומוטל על הרצפה. אורחים זרמו החוצה בשקט, לוקחים את תיקיהם, לא אומרים מילה. הקייטרינג החל לארוז בחפזה את המגשים.
עומר ירד מהבמה, ניתק את הטלפון מהמסך, והניח יד על כתפי. ״בואו נלך הביתה.״
—
בבוקר למחרת, נועה ישנה עד הצהריים במיטה שלי בדירה בקריות. אני הכנתי קפה שחור ועמדתי ליד החלון, מסתכלת על הגשם הראשון של הסתיו שוטף את הרחוב. עומר ישב על המרפסת המקורה, גולל בטלפון שלו.
כשנועה קמה, היא באה למטבח עטופה בחלוק ושתתה כוס מים בשקט. ואז אמרה: ״אני צריכה לבטל את הנישואין. רשמית.״
״אני יודעת.״
״הוא ינסה להתנגד.״
״שינסה,״ אמר עומר מהמרפסת, אפילו לא מרים עיניים מהטלפון. ״יש לי עוד תיקייה במחשב.״
נועה הסתכלה עליו ואז עליי. היא לא חייכה. אבל היא הנהנה.
היא הגישה בקשה לביטול הרישום עוד באותו שבוע. אלון ניסה להתקשר. שלח הודעות. הגיע פעם אחת לבניין וצעק מהחניה, עד ששכן קרא למשטרה. לא עניתי. עומר טיפל בזה.
עכשיו אנחנו שלושה. נועה השלימה את ההתמחות שלה, עומר השתחרר והתחיל ללמוד הנדסת תוכנה, ואני חזרתי לגלריה שלי. לפעמים, בערב שישי, כשאנחנו יושבים בסלון והטלוויזיה דולקת על איזה סרט ישן, אני מסתכלת עליהם – הבת והבן שלי – ומבינה שאת מה שהיה אמור לפרק אותנו, הפכנו לקרש הצלה.
על שולחן הכניסה מונח עדיין צילום חתונה אחד. נועה השאירה אותו שם בכוונה. היא גזרה ממנו את דמותו של אלון במספריים של המטבח. בתמונה רואים רק אותה בלבוש כלה, מחייכת למשהו מעבר לפריים, ואת המקום הריק לידה.
