איתי חזר מהעבודה מאוחר. כמעט עשר. סתם יום ראשון רגיל בחיפה. בחוץ טפטף גשם דק, כזה שאין לו כוח לרדת באמת אבל גם אין לו כוח להפסיק. שמתי צלחת עם פסטה מולו. זאת הייתה הפסטה ברוטב עגבניות וזיתים שהוא אוהב.
הוא אפילו לא התיישב כמו שצריך. עמד ליד הכיור, הוציא את הטלפון מהכיס, העיף מבט ואמר את זה.
"אני נוסע לאמא שלי בשלישי. אני חושב שלשבועיים־שלושה."
שבועיים־שלושה. ככה, באמצע מרץ, בלי לשאול, בלי להתייעץ. עניין סגור. המילים שלו היו ענייניות, כמעט רשמיות, כמו הודעה שקוראים בקבוצה בוואטסאפ.
לא עניתי מיד. נשמתי את האדים של הפסטה. חיכיתי לשמוע הסבר. משהו על שיפוץ, על בעיה רפואית, על משהו חריג. אבל השתיקה שלו שהייתה אחרי – השתיקה הזאת אמרה הכל. אין הסבר. יש עוד פעם אמא שלו.
בואו נגיד ככה: המספרה של יוכבד, אמא של איתי, נמצאת במרחק ארבעים דקות נסיעה מהבית שלנו. רחוב הרצל פינת ביאליק, נהריה. מקום קטן, ותיק, עם כיסא אחד שמסתובב ברעש ואריחים מהאייטיז. יוכבד בת שישים וחמש, גרושה, עצמאית בטירוף, אישה שמרימה גבה אחת באופן שגורם ללקוחות שלה להסכים איתה אוטומטית. אין לה בן זוג, אין לה כלב, אין לה חברות קרובות במיוחד. יש לה את איתי.
ובגלל זה, בערך פעם בחודשיים, איתי מוצא את עצמו נוסע לטפל במשהו. צינור מטפטף, מזגן שלא עובד כמו שצריך, בעל בית שהעלה את שכר הדירה של המספרה במאתיים שקל. תמיד יש איזה משהו. אני כבר יודעת את הרשימה בעל פה. אפילו ניחשתי נכון את החודשים: תמיד כשאין חגים ואין חופשות מרוכזות, כדי שלא ייצא שאנחנו נוסעים לחו"ל או משהו בסגנון.
אבל זה לא העניין פה.
העניין הוא שאיתי עורך דין במשרד בתל אביב. הוא קם בארבע וחצי בבוקר, חוזר מת אחרי הפקקים, ישן חמש שעות, וחי בסוג של אוטומט. כשהוא נוסע ליוכבד, זה לא שהוא לוקח חופשה. הוא פשוט עובד משם, מהבית שלה, וככה יוצא שהוא מבלה יותר שעות ערות במטבח של אמא שלו מאשר בסלון של אשתו.
אז עמדתי שם, מנגבת את השיש בפעם השלישית, והסתכלתי על הגב שלו.
"מה, אין לך מה להגיד?" הוא שאל. לא הסתובב.
"יש לי," אמרתי. "תסתובב."
הוא הסתובב. עיניים עייפות, חולצה לבנה שיצאה מהמכנסיים, כיס אוויר קטן של מבוכה.
"איתי, הפעם האחרונה שנסעת ליוכבד היית שם חמישה ימים. בפעם שלפני כן, עשרה ימים. לפני חודשיים הודעת לי בחמש וחצי בבוקר שאתה נוסע בו־ביום לעזור לה עם מערכת המים של המספרה. ישבתי במטבח, הסתכלתי על הקפה שלך מתקרר, ושאלתי את עצמי אם גם את המים של הבית שלנו מישהו יבוא לתקן."
"מאי, אל תתחילי. זה אמא שלי. למי יש לה אם לא לי?"
"ולי יש למי?"
שאלתי את זה בשקט. בלי דרמה. באמת רציתי לדעת. יש לי הורים בתל אביב, אבא עצמאי, אמא מורה לפסנתר. יש לי אחים. יש לי חברות. אבל כשאישה שואלת את בעלה "ולי יש למי" מול צלחת פסטה שמתקררת – היא לא שואלת על הורים. היא שואלת עליו.
הוא גירד את הצוואר. המחווה הזאת שלו, שהוא עושה כשאין לו תשובה מוכנה מראש. הבהוב של אי־נוחות במבט.
"את מגזימה," הוא אמר לבסוף.
"אני לא," עניתי. "אני עורכת דין, איתי. בדיוק כמוך. אני יודעת לזהות דפוסים."
הוא הניח את הטלפון על השיש. המסך האיר הודעת וואטסאפ מיוכבד: "מתוק, הבאת לי מחר את הפילטר למזגן?"
הבטתי בהודעה. הוא ראה אותי מסתכלת. לא נעל את המסך, לא החביא את הטלפון. יוכבד תמיד שם. תמיד מחכה. והבן שלה תמיד מגיע.
"אני אהיה שם שלושה שבועות, לא חודשיים," הוא אמר, מנסה למתן את הנזק. "אחר כך נצא לסוף שבוע, מה שאת רוצה. צימר בצפון, איזה מקום עם יין וג'קוזי. מה שבא לך."
עמדתי מולו יחפה, על הרצפה הקרה של המטבח, והסתכלתי על בעלי מנסה לקנות אותי בחופשה זוגית אחרי שרק לפני דקה הודיע לי שהוא נוטש אותי שוב. זה היה שקוף. זה היה מעליב. זה היה כל כך, כל כך מוכר.
"איתי, בא לי בעל."
המילים יצאו לפני שחשבתי עליהן פעמיים.
"מה?"
"בא לי בעל. לא צימר. לא ג'קוזי. לא פיצוי. בעל. מישהו שאוכל איתי פסטה בערב ואומר לי 'היום היה יום קשה, מה איתך'. מישהו שלא אורז תיק לנסיעת חירום ארבע פעמים בשנה."
הוא פתח את הפה, סגר, פתח שוב. הוא לא היה מוכן לזה. הוא תכנן לריב על חוסר ההבנה שלי, על הצורך שלו לעזור לאמא שלו. הוא לא תכנן לשמוע מילים כמו "בעל".
"אז תגידי, שאני לא בעל?"
"אתה בעל במשרה חלקית, איתי. חמישים אחוז. וגם זה לפני ניכויים."
הוא הזדקף. גבו נמתח. עיניו הצטמצמו. ככה הוא נראה בבית המשפט כשהצד השני מנסה לתחמן. אבל אני לא הצד השני. אני אשתו.
"אמא שלי הייתה שם בשבילי כל החיים, מאי. את יודעת מה היא עברה. היא גידלה אותי לבד. היא עבדה משש בבוקר עד תשע בערב, לקוחות, צבע, פן, הכל לבד, כדי שאני אלמד משפטים. ועכשיו, כשהיא צריכה אותי, את רוצה שאני אגיד לה 'לא'?"
"אני רוצה שתגיד לי 'כן'. זה הכל."
הוא נעץ בי מבט ארוך. ואז עשה את מה שתמיד עשה כשהשיחה התחילה לדגדג לו את המצפון. הוא הרים טלפון. חייג. רמקול.
"אמא, מה שלומך?"
"איתי? מה קרה, חמוד?"
הקול של יוכבד מילא את המטבח. חם, נינוח, מנוסה. קול של אישה שיודעת שבנה יתקשר.
"אמא, תקשיבי. מאי קצת… איך להגיד, היא לא מבינה למה אני נוסע אלייך לשלושה שבועות. היא חושבת שזה יותר מדי."
שתיקה קטנה מהצד השני. ואז: "תעביר אותי לרמקול, היא שומעת?"
"כן, אמא, את ברמקול."
"מאי, מתוקה, תקשיבי לי טוב," הקול של יוכבד נעשה רך, מתקתק, הסוג הכי מסוכן של מתיקות. "אני יודעת שקשה לך. באמת. נישואים זה עסק לא פשוט, בטח לא עם גבר כמו איתי. גבר עסוק, קרייריסט, מתקדם. אבל תחשבי רגע, ממי הוא למד להיות בן אדם? ממי הוא למד לקחת אחריות? ממני. ואם היום הוא נוסע לעזור לאמא שלו, מחר הוא ידע לעזור גם לך."
החזקתי מעמד. זו לא הייתה הפעם הראשונה שיוכבד דיברה אליי בטון של לקוחה שיושבת מול מראה. אבל הפעם, לא הייתי לבד יותר. הפעם הבטתי באיתי, והוא הביט בי, והוא חייך חיוך קטן. חיוך של ניצחון. אמא שלו אמרה את הדברים הנכונים. היא תמיד אומרת.
"יוכבד, תודתי הכנה," אמרתי. "אני פשוט חושבת שאנחנו צריכים להגדיר את העניין מחדש."
"איך להגדיר, מותק?"
"במונחים משפטיים. זמני שהות. הסדרי ראייה."
איתי קפא. יוכבד השתתקה. הרגשתי את המתח עובר דרך הקו הסלולרי כמו חשמל סטטי.
"מאי, את מגזימה," לחשה יוכבד.
"לא," אמרתי. "אני מתחילה להיות מדויקת."
איתי ניתק את השיחה. לקח את הטלפון, הכניס לכיס, עצם עיניים לשנייה. במטבח היה שקט. הפסטה כבר הפכה לעיסה קרה.
"את רוצה להרוס הכל בגלל שלושה שבועות?" שאל בשקט.
"אני רוצה להציל את מה שנשאר."
הוא נשף אוויר. הלך לסלון, התיישב על הספה, הדליק טלוויזיה. סימן מובהק: הדיון הסתיים. הוא החליט שהוא צודק, ועכשיו הוא פשוט יחכה שהסערה תחלוף. ככה זה תמיד היה.
אבל הפעם לא חלפה.
התיישבתי על הרצפה במטבח, מול ארון הכלים. רצפה קרה, קרה כמו הרגע הזה. הסתכלתי על האריח. אריח קטן סדוק, פינתי, מתחת לכיור. איתי הבטיח להחליף אותו לפני חצי שנה. האריח עדיין סדוק.
לא בכיתי. לא צעקתי. לא הלכתי לחדר השינה לטרוק דלתות. עשיתי החלטה.
קמתי. הלכתי לארון הבגדים.
שלפתי את מזוודת הניילון הגדולה, זאת שהוא משתמש בה רק לנסיעות הארוכות. המזוודה המכוערת עם השריטות מהטיסה לאילת בירח דבש. הנחתי אותה על המיטה, פתחתי את הרוכסן, והתחלתי לארוז.
ירח דבש. אלוהים, אפילו אז. אפילו במלון באילת, עם ים סוף מנצנץ בחלון, יוכבד צלצלה כל ערב. "רק לבדוק שהגעתם בשלום," היא אמרה. "רק לשמוע שהיה לכם יום טוב." איתי ענה לכל טלפון. כל ערב. ובבוקר הרביעי, כשהים היה כחול והמיטה הייתה חמה, הוא הודיע לי שיוכבד לא מרגישה טוב, ושאולי נקצר את החופשה.
קצרנו. נסענו בחזרה לנהריה, ואני נסעתי לידו ברכב, הסתכלתי על הברושים והשדות, ושאלתי את עצמי אם זה מה שיהיה. שכל חיי אסע לצדו, תמיד בדרך לאמא שלו.
עכשיו, במרץ הקריר, קיפלתי את החולצות שלו. את הג'ינס לעבודה. את הסווטשירט האפור שהוא אוהב. זרקתי פנימה זוג נעלי ספורט, מטען לטלפון, ספר שהוא קורא כבר חודשיים. לא לקחתי שום דבר משלי. זו לא הייתה מזוודה לבריחה שלי. זו הייתה מזוודה לבריחה שלו.
כשחזרתי למטבח, איתי עדיין ישב מול הטלוויזיה. המזוודה נגררה מאחוריי על הרצפה, משמיעה רעש עמום, בלתי נמנע.
הוא הרים עיניים. ראה את המזוודה. מצמץ.
"מה זה?"
"אלו החיים שלך, איתי."
"מה פתאום?"
המשכתי לגרור. מעבר לספה. אל דלת הכניסה. פתחתי את הדלת. גררתי את המזוודה החוצה, אל חדר המדרגות. האור שם היה פלואורסצנטי, לבן, אכזרי.
איתי קם. "מאי!"
לא עניתי. חזרתי פנימה, ניגשתי למגירת המפתחות במסדרון. הוצאתי את צרור המפתחות שלו. שני מפתחות לדלת, מפתח לרכב, מפתח למשרד בתל אביב, מפתח לחנייה. הנחתי אותם על המדף ליד הדלת.
הוא עמד שם. מסתכל עליי. לא צועק. לא מתחנן. רק עומד, המום.
"אין לך לאן לחזור, איתי."
"את לא רצינית."
"תראה אותי. אני נראית לך לא רצינית?"
הוא הביט בי. באמת הביט. אולי בפעם הראשונה מזה חודשים. ראה אישה בת שלושים ושלוש, עורכת דין, עומדת יחפה במסדרון, אורזת את בעלה אל מחוץ לחייה בלי להרים קול.
"מה אני אגיד לאמא?"
חייכתי. חיוך קטן, כמעט רחום.
"זה כבר לא העסק שלי."
ושמתי את יד ימין על דלת הכניסה, ודחפתי אותה בעדינות עד שנסגרה.
הקליק של המנעול היה השקט הכי גדול בבית.
הוא נכנס למכונית אחרי עשר דקות. שמעתי את המנוע מתניע, שמעתי את הגלגלים מתרחקים, ושמעתי את הדממה שנותרה.
הלכתי למטבח. הפסטה הייתה קפואה לגמרי. שפכתי לפח, שטפתי את הצלחת, ניגבתי את השיש בפעם האחרונה להערב.
אחר כך ישבתי על הספה, לקחתי את הטלפון שלי, ושלחתי הודעה אחת:
"יוכבד, קיבלת את הבן שלך בחזרה. תשמרי עליו טוב."
ואז כיביתי את כל האורות, וישנתי כמו שלא ישנתי שנים.
