עמוס הרים את מבטו מהצלחת וחייך לאמא שלו, גאולה.
— אמא, אני צריך קצת עזרה עם כסף. שיר חוגגת עשרים ושתיים מחר. היא רוצה שנסע לתל אביב, רק שנינו. ארוחה טובה, איזה תכשיט קטן, אולי נטייל קצת בנמל. בלי רעש של כל החבר׳ה.
גאולה הניחה את הספל על השיש והביטה בבנה. גבר צעיר, רחב כתפיים, בשנה אחרונה ללימודי חשמל. ילד טוב ירושלים. מאז שהכיר את שיר, הוא פרח. תמיד סיפר לה הכל, לאן הולך, מה היה. לא היו סודות ביניהם.
— מצוין, חמוד, — אמרה ופתחה את הארנק. — קח. ואל תעשה שטויות. תחזרו לפני חצות, אני לא אוהבת שאתה על הכבישים מאוחר.
היא שלפה שטר של חמש מאות שקל והושיטה לו. עמוס קם, נישק אותה על מצחה והכניס את השטר לכיס הג׳ינס.
הנסיעה באוטובוס מתל אביב לירושלים הייתה הפוכה עבורם. הם עלו בתחנה המרכזית, שיר לבושה בשמלה לבנה, שערה השחור הארוך פזור על כתפיה. בידה החזיקה תיק קטן. עמוס קנה לה זר חמניות. היא חייכה את החיוך הרחב הזה שלה, זה שתמיד גרם לו לשכוח את כל הלחץ של הלימודים.
— עשרים ושתיים, — אמר לה והחזיק את ידה. — רק תגידי מה את רוצה לעשות.
— לאכול במקום עם שולחנות עגולים ונרות, — צחקה.
הם מצאו ביסטרו קטן בשכונת פלורנטין. באוויר היה ריח של אספרסו ובזיליקום. המלצר הביא להם קינוח עם נר אחד ושאריות של קצפת. שיר עצמה עיניים, ביקשה משאלה, וכיבתה.
— לא תגלי?
— לא עכשיו, — קרצה. — עוד מעט, אולי.
אחר כך ישבו על ספסל מול הים בנמל יפו. הגלים התנפצו על הסלעים, והשמיים הפכו מכתום לסגול. עמוס הרגיש שהכל מסתדר. שהנה, הוא מסיים תואר, היא עובדת כמזכירה רפואית, והחיים מתחילים לתפוס צורה.
הם חזרו לירושלים באוטובוס האחרון, קצת אחרי אחת עשרה. בבית חיכה אור קטן במטבח. גאולה השאירה סיר עם מרק עוף חם ותה במבודדת.
כשעמוס נכנס עם שיר, גאולה קמה לקראתם וחיבקה את שיר חזק.
— מזל טוב, מותק. התגשמה המשאלה?
— עדיין לא, — לחשה שיר. — אבל זה היה היום הכי יפה שהיה לי. באמת.
עמוס התבונן בהן. אמו, אלמנה צעירה שגידלה אותו לבד בעבודה קשה, וילדת החלומות שלו. הוא הרגיש עשיר.
שלושה ימים חלפו.
גאולה הגיעה לסופר השכונתי לקנות ירקות לשבת. בדרך לקופה היא נתקלה באבישג, אחותה הגדולה של שיר. אבישג דחפה עגלת תינוקות ועל פניה ארשת עייפות כרונית של אמא טרייה.
— גברת גאולה, שלום! — קראה אבישג. — בדיוק חושבת עליכם. שיר סיפרה על המסעדה בתל אביב. היא חזרה בעננים.
גאולה חייכה בנימוס. היא מעולם לא התחברה ממש לאבישג. הבחורה תמיד נראתה לה מחושבת, בוחנת.
— כן, עמוס שלי השקיע. הוא רציני לגבי שיר.
— בטח, — אמרה אבישג ברפרוף. — הוא נפלא. תמיד אומר לשיר שהיא מצאה מישהו יציב.
היא עצרה לרגע, סידרה את המוצץ לתינוק, ואז הוסיפה בטון נמוך יותר, של סוד קטן:
— תכלס, גברת גאולה, אגלה לך משהו ככה, בינינו. שיר אמרה לי משהו מצחיק אחרי הדייט ההוא. היא אוהבת אותו, כן, אבל… איך היא ניסחה… "הוא לא ראש הממשלה, אבל עד שיבוא משהו נוצץ יותר, הוא אחלה. יש איפה לישון".
אבישג פלטה צחוק קטן ומביך, סידרה את התיק על הכתף והמשיכה ללכת.
גאולה נשארה לעמוד בין המדפים. לבה הלם בפראות. היא נשמה עמוק, מנסה להירגע. החזיקה את סל הקניות כל כך חזק עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. הילדה הזו ראתה בבנה פוליסת ביטוח. רשת ביטחון לימים הקשים. ולבה של אמו נשבר.
היא לא אמרה מילה לעמוס בערב הראשון. וגם לא בשני. היא לא יכלה. היא רק ראתה אותו יושב במרפסת, מחכה להודעות, שולח לה סרטונים מצחיקים, תולה תקוות במישהי שלחשה לאחותה שהוא "אחלה עד שמגיע מישהו נוצץ יותר".
אבל ביום השלישי, עמוס חזר בשעה מאוחרת, נעל את נעלי העבודה בבעיטה, והתיישב על הספה בלי להוריד אפילו את החולצה המוכתמת. עיניו היו אדומות. גאולה הבינה.
— אני יודע, — אמר בשקט.
— מה אתה יודע, חמוד? — שאלה ברכות, אף שידעה.
— שחבר׳ה שלי שמעו אותה עם החברות שלה. "עמוס זה זמני. בוא נראה מה עוד יש לשוק להציע". ככה היא אמרה. "אני איתו בינתיים, עד שיבוא רופא או עורך דין". אמא, השפילה אותי.
גאולה ישבה לצידו. לא אמרה "אמרתי לך". היא פשוט לקחה את כף ידו המחוספסת בין כפות ידיה. אחר כך קמה, הדליקה את הגז והעמידה סיר מרק על האש. כשריח העוף התפשט במטבח, מילאה קערה עמוקה והניחה לפניו. ״תאכל,״ אמרה. ״היית רעב היום.״
— התקשרתי אליה, — לחש. — שאלתי מה זה השטויות האלה. והיא, את לא מאמינה, היא אמרה: "נו, נו, מה אתה לוקח קשה? לא אמרתי שאתה מכוער, פשוט עובד חשמל. אולי תפתח עסק, אולי תעשה משהו עם עצמך, ואז נראה."
גאולה נשכה את שפתיה. "עובד חשמל". בנה, שעבד כפיים מגיל שבע עשרה, שהיה הולך לישון מותש ועדיין מצא כוח לצחוק איתה על קפה הבוקר. הבחורה הזו לא אהבה אותו. היא ראיינה אותו לתפקיד.
— ומה ענית לה?
— שאני לא אופציה. אני לא מחכה בתור, — אמר עמוס וקם. — ושתחפש מישהו נוצץ. אולי אפילו תמצא. אבל לא אותי.
יומיים אחר כך שיר הופיעה ליד הדלת, דמעות בעיניה, עם חולצה מקומטת. גאולה פתחה את הדלת.
— בבקשה, גברת גאולה, תני לי לדבר איתו. פלטתי שטות, הכעסתי אותו.
גאולה נעמדה במפתן, חוסמת את המעבר בגופה.
— מה שפלטת, פלטת. זה מה שהיה לך בלב, ילדה. בעיניים שלי, לא רואים בבן שלי מישהו שצריך רק כדי למלא זמן. לכו הביתה.
שיר עמדה שם, בוהה, ואז הסתובבה בשקט והלכה.
הסתיו הגיע, ועמוס מצא עבודה בפרויקט גדול של מערכת חשמל סולארית במדבר. שלושה חודשים של עבודה מפרכת, עם צוות של גברים שקטים שישנו בקראוונים. בדיוק מה שהיה צריך. אוויר צח, רעש של גנרטורים, ושקט בראש.
בקרוואן שלידו גרה עדי. היא הייתה טבחית הפרויקט. בחורה עם עיניים ירוקות, זנב סוס גבוה, וידיים שכל הזמן לשו קמח או חתכו ירקות. היא לא דיברה הרבה, אבל כשראתה את עמוס יושב לבד אחרי המשמרת, הייתה מניחה לידו צלחת חמה ומסתלקת. לילה אחד, כשהטמפרטורה צנחה אל מתחת לאפס, היא הביאה לו שמיכה ישנה משלו ואמרה:
— שמתי לך בשר בקר בתנור. תאכל, אתה נראה רעב.
עמוס לקח את הצלחת, הנהן קצרות, ואכל בשקט. הוא לא ידע איך לקבל טוב לב בלי לחפש מניע נסתר. עדי שמה לב. היא משכה בכתפיה, הניחה ליד הצלחת תה חם, וחזרה לקרוואן שלה. למחרת בלילה הופיעה שוב – הפעם עם שני תמרים על מפית נייר. ״היית עסוק, לא אכלת צהריים,״ אמרה והלכה. היא לא חיכתה לתשובה. לא דרשה. לא ראיינה.
עבר שבוע. ערב אחד, כשהמדבר התכסה בקור דוקר, עמוס מצא אותה יושבת לבדה על מדרגות הקרוואן. הוא התיישב לצידה. לא דיברו מיד. רק הביטו בכוכבים.
— עזבו אותך? — שאלה לבסוף, בלי להסתכל עליו.
— לא. שחררתי.
היא הנהנה. לא שאלה יותר. רק מזגה לשניהם תה מכוס תרמוס שהוציאה מכיס הז'קט. באותו לילה עמוס הרשה לעצמו לנשום.
מאז התחילו לדבר בלילות. עדי סיפרה על אביה החולה, על חלומה לפתוח קונדיטוריה קטנה. עמוס סיפר על גאולה, ועל ירושלים. על שיר הוא לא סיפר עד הסוף, אבל עדי הבינה. היא לא לחשה סודות לאף אחד.
אחרי חצי שנה, ביום ההולדת של גאולה, עמוס הגיע הביתה עם סירים ועוגת שוקולד. עדי עמדה מאחוריו, חיוך קטן על פניה. גאולה ראתה את המבט של בנה. לא היה שם את הלהט המסחרר של האהבה הראשונה, אבל היה משהו עמוק, שקט ובריא. כמו גחלים שלא כבתה.
— היא אופה, אמא, — אמר עמוס במבוכה.
— לא, — תיקנה אותו עדי והניחה את העוגה על השיש. — אני אופה. והוא… הוא עוזר לטעום.
גאולה פרצה בצחוק, חיבקה את עדי, וידעה. הבית התמלא ריח של בצק, סוכר ואהבה.
הם התחתנו בגינה קטנה במושב מחוץ לעיר. אפילו לא בחתונה מפוארת. גאולה הכינה את השמלבליצעס בעצמה, והחברים מהפרויקט הסולארי בנו את החופה מקורות עץ ממוחזר.
שנה אחר כך נולדה איה, תינוקת עם תלתלים ועיניים כחולות. גאולה, שישבה עם נכדתה על הספה, לא הפסיקה להשתאות.
ערב אחד, בזמן שסערת גשם טפחה על החלונות, ישבו שניהם, עמוס ועדי, וצפו בסרט ישן. עמוס החזיק את איה הקטנה על החזה, והיא ישנה עם אגרוף קפוץ.
— אתה מאושר? — שאלה עדי בפשטות.
— יותר ממה שהגיע לי, — ענה בלי להסס.
גאולה נכנסה לסלון עם מגש ושתי כוסות תה נענע. היא שמעה את דבריו. לבה התמלא.
— אמא, — קרא לה עמוס. — אני יודע שפעם דאגת. שהייתי שבור. אבל תראי. תראי מה יצא מזה.
גאולה הביטה בתמונה המשפחתית הקטנה הזו. חתנה, בתה הקטנה, בנה. היא לא הוסיפה מילים. היא רק הניחה את המגש, ניגשה לחלון והביטה בגשם השוטף את רחובות ירושלים. כף ידה נחה על הזכוכית הקרה. בחוץ סערה קרה רטובה. בפנים איה ישנה בשלווה על חזהו של עמוס, ועדי חייכה אל גאולה מבעד לאדים של התה.
